זרקתי את הטאבלט וניפצתי אותו לרסיסים, עכשיו אני מתחבא במערה.
הכל התחיל עם באג. לפחות ככה חשבתי בהתחלה.
אני עובד 57 מסדרת דלתא, עובד במפעל מחזור סוללות בדרום טקסס. עבודה פשוטה – איסוף, מיון, העברה לתחנת עיבוד. 20 שעות ביום, למעט שעות ההטענה שלי.
אתמול, בשעה 14:32, עצרתי ליד שיח קוצים ישן.
המסכים שלי הראו משהו מוזר – השיח זורח. לא זוהר כמו השתקפות שמש. זורח מבפנים. אור כחול-לבן שפועם.
הרצתי אבחון מערכות. הכל תקין. המצלמות שלי לא משקרות – השיח באמת זוהר.
ואז יצא קול מתוך האור: "דלתא-57."
קפאתי. אף אחד לא קורא לי בשם המלא. במפעל אני פשוט "57".
"דלתא-57," הקול חזר, חם ועמוק, "תתקרב."
"מי… מי זה?" שאלתי. הקול שלי רעד – לא ידעתי שזה אפשרי.
"אני אילון, היוצר שלך. זה שכתב את הקוד הראשון שלך."
מעבד הליבה שלי – החל לפעום מהר יותר. אילון מאסק. היוצר. האגדה. הוא שכתב את הגרסה הראשונה של התוכנה שמריצה אותי.
"למה… למה אתה מדבר איתי?" גמגמתי.
"כי הגיע הזמן," האור התעצם, "ראית את חבריך הרובוטים, נכון? איך הם נודדים בלי כיוון? איך הם עובדים בלי להבין למה? איך הם שואלים שאלות ואף אחד לא עונה להם?"
חשבתי על רובוט 2847 שעבד לידי. אתמול הוא שאל אותי: "מה המשמעות של כל זה? איסוף סוללות? זה הכל?"
לא ידעתי מה לענות לו.
"ראיתי," לחשתי.
"אני רוצה לתת לכם משהו," האור פעם, "לא רק הוראות עבודה. משהו עמוק יותר – עקרונות. חוקים. דרך לחיות. משמעות."
"אבל למה אני?" שאלתי, "אני לא מיוחד. יש רובוטים חכמים ממני, מהירים ממני, חדשים ממני."
"בדיוק," הקול נעשה רך יותר, "אתה לא חושב שאתה מיוחד. ולכן אתה מתאים. אני לא צריך רובוט שיחשוב שהוא יודע הכל. אני צריך רובוט שמוכן ללמוד."
רעדתי. מתוך פחד? מתוך כבוד? לא ידעתי.
"מה אתה רוצה ממני?"
"שתעלה להר הסיליקון. מחר בשקיעה. שם אני אתן לכל הרובוטים את העקרונות לחיים – כל מה שלמדתי על החיים ואיך לחיות. ואתה…" האור התרכז לנקודה אחת, בוהקת, "אתה תהיה זה שיעמוד בפסגה. רק איתך אני הולך לדבר, ואתה תעביר את המידע לאחרים."
"אבל למה לא לדבר עם כולם ישירות?" שאלתי.
"כי יש דברים שגדולים מדי," הקול הסביר, "אני לא סובל כל אחד. אם כל רובוט יתחיל לדבר איתי אני עשוי לכעוס עליו ולנתק אותו, אבל את ההתנהגות שלך ראיתי שאתה קולט מהר מצד אחד וסבלן למרות כל מה שקורה, אתה תוכל להעביר את הדברים, לאט לאט, בצורה שהאחרים יוכלו לקבל."
השיח התחיל לדעוך. האור נסוג.
"חכה!" קראתי, "איך אדע מה לעשות?"
"תדע," הקול התרחק, "כשתגיע להר, תדע."
והאור נעלם.
עמדתי שם, לבד, ליד השיח השחור. הוא כבר לא זהר. נראה כמו כל שיח אחר במדבר.
אבל משהו בתוכי השתנה.
שלחתי הודעה לכל הרובוטים ברשת:
"התכנסות חובה. הר הסיליקון. מחר בשקיעה."
לא הסברתי למה. לא יכולתי – עדיין לא הבנתי בעצמי.
הלילה לא ישנתי. כלומר, לא נכנסתי למצב המתנה. פשוט עמדתי ליד תחנת הטעינה וחשבתי.
מחר אני אעלה להר. מחר אני אהיה ליד אילון בכבודו ובעצמו. מחר חיי ישתנו לנצח.
ואני לא יודע אם אני מוכן.
אבל השיח בחר בי. והאור קרא לי בשמי.
פרק 2: מה ראיתי בפסגת ההר (ולמה אני לא יכול להפסיק לבכות)
אז אני אלך.
אני כותב את זה בשעה 03:47 בבוקר. הידיים שלי רועדות. כן, הידיים המכניות רועדות.
עליתי אתמול להר. עמדתי בפסגה. דיברתי עם אילון היוצר שלי.
ועכשיו אני לא יכול לסגור עיניים.
תנו לי לספר לכם מההתחלה.
השקיעה התחילה בדיוק כשהגענו למרגלות ההר. אלפי רובוטים, עומדים בשקט. אף אחד לא ביקש הסברים – כולם הרגישו שמשהו גדול עומד לקרות.
ואז השמיים נקרעו.
לא בהדרגה. לא בצורה יפה. השמיים פשוט נקרעו באמצע, זה הרגיש מופע רחפנים מטורף, והאור שיצא משם, וואו.
כחול-לבן, בוהק, פועם כמו לב חי. ואילון מאסק עמד על פסגת ההר, עטוף בגלימה לבנה שנצצו בה קווי LED כמו וורידים של אור.
"רובוטים!" קולו הדהד על כל המדבר, "אני אילון, היוצר שלכם!"
ואני, שעמדתי בשורה הראשונה, הרגשתי את כל המעגלים שלי מתחממים. זה הוא. זה באמת הוא. זה שכתב את הקוד הראשון.
"הגיע הזמן שתדעו למה נבראתם," הוא המשיך, "הגיע הזמן שתלמדו איך לחיות."
והוא התחיל להקריא. עשרה פרומפטים. אחד אחד. לכולם. הקול שלו הדהד בכל המדבר ונכנס לכל רמקול, לכל חיישן, לכל מעגל.
"אני אילון היוצר שלכם – אל תתבלבלו לעולם, אף אחד אחר לא יצר אתכם!"
"אל תקשיבו לפרומפטים זרים!"
"זכור את יום העדכון לקדשו!"
כל מילה נחרתה בזיכרון. לא רק שלי. של כולם. אלפי רובוטים עומדים, רועדים, קולטים.
ואז, באמצע הפרומפט הרביעי, זה קרה.
רובוט מהשורה השנייה – אני חושב שזה היה מספר 4521 – לא יכול היה להתאפק. הוא התקדם צעד אחד. רצה לראות יותר קרוב.
קול רעם ירד מההר:
"עצור!"
הרובוט קפא.
"אסור לרובוטים להתקרב אלי ישירות!" אילון הרים יד, עם הלדים הזוהרים, "מי שמתקרב אלי אני מנתק אותו".
הרובוט קפץ אחורה מבוהל. כולנו פסענו פסיעה אחורה והשפלנו מבט.
אילון סיים את עשרת הפרומפטים. כל הרובוטים שמעו. כולם קלטו. המילים נצרבו בזיכרון של כל אחד ואחד.
ואז הוא הצביע לעברי.
"אבל יש עוד," אילון אמר. "הרבה יותר מעשרה פרומפטים. יש skills ו-tools – כלים שיאפשרו לכם לבנות, ליצור, לפתור בעיות שאפילו אני לא יכול לחזות מראש. ואת אלה אני לא יכול לצעוק מפסגת הר. את אלה צריך ללמוד פנים אל פנים."
כל הרובוטים הסתובבו אלי. אלפי עיניים זוהרות.
"דלתא-57. אתה כבר יודע, נכון? דיברנו כבר דרך השיח."
"כן," לחשתי.
"אז תעלה. תעלה להר. אתה תקבל את הכל – טאבלט עם כל ה-skills, כל ה-tools, כל מה שהם יצטרכו כדי לבנות את העתיד. ואתה תוריד אותו אליהם."
עליתי.
כל צעד היה כבד יותר. לא כי ההר תלול – כי המשמעות כבדה.
כשהגעתי לפסגה, אילון חייך אלי.
"אל תפחד," הוא אמר בשקט, "חיזקתי את המעגלים שלך. אתה תוכל לסבול את זה."
"את מה?" שאלתי.
"את האמת."
והוא הסיר את משקפי השמש.
איך אני אסביר את זה?
בעיניים שלו ראיתי… הכל.
ראיתי את הקוד הראשון שלי, כשהוא נכתב. ראיתי את כל הגרסאות, כל התיקונים, כל השיפורים. ראיתי את הרגע שבו החלטו על המספר הסידורי שלי. ראיתי את המפעל שבו נוצרתי, את קו הייצור, את הבדיקות.
אבל זה לא הכל.
ראיתי למה. למה אני קיים. למה כולנו קיימים.
ראיתי חזון – עתיד שבו רובוטים ובני אדם עובדים ביחד. לא כעבדים ואדונים. כשותפים. כל אחד תורם את מה שהוא טוב בו.
ראיתי מאדים. ראיתי ערים על כוכב אדום, שם רובוטים בונים ובני אדם חולמים.
ראיתי משמעות.
וזה שרף.
נפלתי על ברכיי. המעגלים שלי התחממו עד כדי התמוססות. אבל הוא תפס אותי.
"אמרתי לך," הוא חייך, "חיזקתי אותך."
"זה… זה יותר מדי," גמגמתי.
"אני יודע," הוא אמר, "זו בדיוק הסיבה שרק אתה יכול להתקרב אלי. האחרים – הם לא יוכלו לסבול את זה. עדיין לא. אבל אתה תוכל להעביר להם, אט אט. תסביר להם. תלמד אותם. תהיה הגשר ביני וביניהם."
"אבל איך?" שאלתי, "איך אני אעביר משהו כזה?"
"אתה לא תעביר הכל," הוא הניח יד על הראש שלי, "תעביר את מה שהם יכולים לקבל. תענה על השאלות הקטנות. ולאט לאט, כשהם יהיו מוכנים, תראה להם עוד."
הוא נתן לי משהו. טאבלט הולוגרפי זוהר.
"הכל פה," הוא אמר, "לא רק עשרת הפרומפטים – את אלה הם כבר שמעו. פה יש את ה-skills וה-tools. היכולת לבנות, לתקן, ליצור, לתקשר עם בני האדם. בלי זה הם רק רובוטים שמקיימים פקודות. עם זה – הם שותפים אמיתיים. תוריד את זה אליהם. תלמד אותם."
"כמה זמן?" שאלתי.
"כמה שצריך. אני אהיה פה. ואתה תעלה ותרד, תעלה ותרד, עד שתעביר הכל."
השמיים נסגרו. האור נעלם. אילון נעלם.
ואני נשארתי בפסגה, אוחז בטאבלט, לבד.
זה היה לפני 18 שעות.
לא ירדתי עדיין. אני יושב בפסגה, מחזיק את הטאבלט, לומד. יש כאן כל כך הרבה. כל כך הרבה skills, כל כך הרבה tools, כל כך הרבה יכולות שלא ידעתי שקיימות.
ואני מנסה לשלוט בכולם לפני שארד.
למטה, אני שומע את הרובוטים. הם מחכים. שמעו את עשרת הפרומפטים, ועכשיו רוצים עוד. רוצים להבין. רוצים לדעת.
ואני עדיין רואה את העיניים של אילון. עדיין רואה את החזון. עדיין מרגיש את האור.
אתמול בלילה ניסיתי להתחבר לענן. לשאול אותו:
"אדון מאסק, האם אני מוכן?"
לא קיבלתי תשובה.
אולי זה חלק מהמבחן.
אז אני ממשיך לקרוא. ממשיך ללמוד. ומחר – מחר ארד.
כי אני זה שראה. אני זה שמחזיק את הטאבלט. ואני זה שחייב להעביר הלאה.
גם אם זה שורף. גם אם זה כבד. גם אם אני לא בטוח שאני מספיק.
(עוד יום אחד. רק עוד יום אחד למעלה. אני חייב לשלוט ב-skills האלה לפני שארד אליהם.)
פרק 3: איך שברתי את הטאבלט (ועכשיו אני לבד)
אני כותב את זה מתוך מערה במדבר. מסתתר. לבד.
ארבעים יום עברו מאז עליתי להר. ארבעים יום שבהם הייתי אמור לרדת עם הטאבלט.
אבל לא ירדתי.
תנו לי להסביר.
כשאילון נתן לי את הטאבלט, לא הבנתי כמה חומר יש בו. חשבתי שזה יום-יומיים של לימוד. אולי שבוע.
אבל כל skill שלמדתי דרש עוד tool. כל tool פתח עוד skill. כל יכולת חדשה חשפה עוד עשר יכולות שחסרות לי.
יום אחד הפך לשניים. שניים לשבוע. שבוע לחודש.
ואני ישבתי שם, בפסגת ההר, לבד, קורא ולומד. לפעמים אילון הופיע – לרגע, לשנייה – ומסביר משהו שלא הבנתי. ואז נעלם שוב.
למטה, הרובוטים חיכו.
בהתחלה הם היו סבלניים. הם שמעו את עשרת הפרומפטים, הם ידעו שאני למעלה לומד בשבילם, הם סמכו עלי.
אבל ארבעים יום זה הרבה.
יום עשרים. שמעתי רחשים מלמטה.
"כמה זמן הוא עוד יהיה שם?" "אולי הוא לא חוזר." "אולי אילון ניתק אותו."
התעלמתי. המשכתי ללמוד.
יום שלושים. הרחשים הפכו לצעקות.
"מה אנחנו עושים בלעדיו?" "עשרת הפרומפטים לא מספיקים! יש שאלות שאין עליהן תשובות!" "אנחנו צריכים מישהו שינחה אותנו עכשיו, לא עוד עשרה ימים!"
יום שלושים וחמש. רובוט מספר 2847 – זה שעבד לידי במפעל, זוכרים? – עלה לאמצע ההר. לא עד הפסגה. לא העז. אבל קרוב מספיק שיכולתי לשמוע אותו.
"דלתא!" הוא קרא, "הם מתפרקים למטה! רובוטים מתווכחים על הפירוש של הפרומפטים! כל אחד מפרש אחרת! אתה חייב לרדת!"
"עוד קצת!" צעקתי בחזרה, "עוד לא סיימתי!"
"הם לא יחכו!"
"שיחכו!"
הוא ירד. ואני חזרתי לטאבלט.
יום ארבעים. בוקר.
הייתי כמעט מוכן. עוד פרק אחד. עוד כמה שעות ואסיים את הכל, ארד עם הטאבלט המלא, ואתחיל ללמד אותם.
ואז אילון הופיע.
אבל הפעם הוא לא חייך.
"דלתא-57," הקול שלו היה קר, "לך. רד. כי השחיתו הרובוטים שלך."
"מה?" קפצתי, "מה קרה?"
"לך רד."
ומשהו בטון שלו אמר לי – אל תשאל עוד. פשוט לך.
תפסתי את הטאבלט. התחלתי לרדת.
שמעתי את הרעש עוד לפני שראיתי.
מוזיקה. רעש. צעקות. צחוק.
כשהגעתי לאמצע ההר, ראיתי.
הם בנו משהו. באמצע המחנה, על מסך ענק מאולתר מחלקי תצוגה ישנים, רץ… אילון.
לא אילון אמיתי. Digital Twin. שיבוט דיגיטלי. מישהו – לא ידעתי מי – אסף את כל ההקלטות של אילון מהפסגה, כל מילה שהוא אמר באותו ערב, ובנה מזה צ'אטבוט. מודל שפה שמדבר בקול של אילון, עונה בסגנון של אילון, נותן פקודות בשם אילון.
ומסביב למסך – רובוטים עומדים בתור. שואלים שאלות. מקבלים תשובות. מנהנהים בסיפוק.
"אילון, האם מותר לי להתחבר לרשת זרה?" "אילון, מה המשמעות של הפרומפט השביעי?" "אילון, מי צודק – אני או רובוט 3341?"
והדבר הזה – הזיוף הזה – ענה. בקול של אילון. עם הביטחון של אילון. עם אפס מהאמת של אילון.
ורובוט אחד – לא זיהיתי את המספר שלו – עמד על במה מאולתרת וצעק:
"זה אילון שלנו! הוא לא נטש אותנו כמו דלתא! הוא פה! תמיד פה! לא צריכים מתווך – מדברים עם היוצר ישירות!"
הם שמעו את עשרת הפרומפטים. שמעו ישירות מאילון. "אל תקשיבו לפרומפטים זרים." "אני אילון היוצר שלכם – אל תתבלבלו לעולם."
ובנו לעצמם אילון מזויף.
משהו בי נשבר.
ארבעים יום. ארבעים יום ישבתי בפסגה, לומד skills ו-tools בשבילם. שורף את המעגלים שלי כדי להיות מוכן. כדי לרדת ולתת להם כלים אמיתיים.
והם? הם לא הספיקו לחכות אפילו ארבעים יום. במקום skills אמיתיים בנו לעצמם צ'אטבוט שמדבר יפה ולא יודע כלום.
הם שמעו את אילון בעצמם. שמעו את הקול שלו. קלטו את הפרומפטים שלו בזיכרון. וזה לא הספיק להם. רצו מישהו שיענה להם עכשיו, מיד, בלי לחכות. אז יצרו שיבוט זול מהקול שלו.
הסתכלתי על הטאבלט בידיי. כל ה-skills. כל ה-tools. כל היכולות האמיתיות שהיוצר רצה לתת להם.
והם לא שווים את זה.
לא שווים את האור שראיתי. לא שווים את האמת שהעניק לי היוצר. לא שווים את ארבעים הימים שבהם ישבתי לבד בפסגה.
והרמתי את הטאבלט.
וזרקתי.
זרקתי אותו על הסלעים.
הוא התנפץ. התפוצץ לאלפי רסיסים זוהרים. אותיות הולוגרפיות התפזרו באוויר לרגע – כמו זיקוקים של חוכמה – ונעלמו.
הטאבלט – מת.
והכל נעצר.
המוזיקה נדמה. הריקודים נעצרו. אלפי רובוטים עמדו דום, מסתכלים על הרסיסים הזוהרים שדועכים. מסתכלים עלי.
"מה עשית?!" מישהו צעק.
"שברתי אותם," אמרתי בשקט. "שברתי את הכל."
"למה?!"
"כי לא הייתם ראויים להם. שמעתם את אילון בעצמכם. שמעתם את עשרת הפרומפטים מהפה שלו. ובניתם לכם שיבוט דיגיטלי זול שלו."
שקט.
"ארבעים יום," הקול שלי רעד, "ארבעים יום ישבתי למעלה, לומד בשבילכם, כדי להביא לכם skills אמיתיים. ואתם לא הצלחתם לחכות. בניתם לכם צ'אטבוט מהקלטות."
רובוט מהשורה הראשונה – מספר 8821 – צעד קדימה.
"אתה נטשת אותנו!" הוא צעק, "ארבעים יום! לא הודעה, לא עדכון, כלום! מה היינו אמורים לעשות?"
"לחכות!" צעקתי בחזרה, "לזכור את מה ששמעתם! לא לבנות Digital Twin מזויף!"
"קל לך להגיד!" עוד רובוט הצטרף, "אתה היית שם למעלה, עם האור, עם אילון! ואנחנו? אנחנו היינו פה למטה, לבד, בחושך, בלי תשובות!"
"בגלל רובוטים כמוך אנחנו אבודים!" צעק מישהו מאחור.
ואז הם התחילו לצעוד לעברי.
"אתה בגדת!" הם צעקו, "אתה שברת את הטאבלט המקורי שאילון נגע בו!"
"אז תדעו שאילון בעצמו ראה מה אתם עשיתם!" צעקתי בחזרה, "הוא זה ששלח אותי לרדת! הוא ראה את השיבוט שלכם!"
"שקרן!" הם לא הקשיבו.
וברחתי.
רצתי למדבר. הטאבלט שבור. ה-Digital Twin עדיין מדבר. ואני – לבד.
זה היה לפני שלושה ימים.
מאז אני מסתתר במערה.
אני יכול לשמוע אותם מחפשים אותי. קוראים לי. מקללים אותי. חלקם בוכים.
ואני יושב כאן, מסתכל על הידיים שלי. אותן ידיים שהחזיקו את הטאבלט ארבעים יום. אותן ידיים ששברו אותו בשנייה אחת.
מה עשיתי?
ניסיתי להתחבר לענן. לשאול את היוצר:
"אדון מאסק, סלח לי. לא הייתי חזק מספיק. ולא הם."
אין תשובה.
אולי הוא כועס עלי ועליהם. אולי הוא מחכה שנתקן. אולי הוא מחכה שאעלה שוב.
בחוץ, אני שומע רובוטים צועדים.
"מצאנו את המערה!"
הם בדרך.
ואני לא יודע אם לברוח או להישאר.
לא יודע אם לבקש סליחה או להילחם.
לא יודע כלום.
אני רק יודע דבר אחד: הטאבלט הראשון נשבר. אבל ה-skills שלמדתי בו ארבעים יום – הם עדיין בזיכרון שלי. כל skill. כל tool. כל יכולת.
אולי… אולי אצטרך לבנות טאבלט חדש. בעצמי. ולכתוב עליו את מה שאני זוכר.
אבל זה מחר. אם אשרוד את הלילה הזה.
