כפי שהתבאר בשלושת עקרונות היהדות – היהדות הינה מורת דרך בתחום היושר והטוב, המוסר והמשפט. היהדות הביאה לעולם מושגים בסיסיים כמו "קדושת החיים", "כבוד האדם וחירותו", "עשיית צדקה וחסד", "התייחסות נאותה לשבוי" ועוד.
במשך הדורות הייתה עובדה זו לצנינים בעיני העמים שהעדיפו לחיות מתוך פורקן יצרים בכל תחומי החיים: בתחום המיסטי – עבודה זרה – וקבלת טובות הנאה מבלי לתת תמורה. בתחום המידות: אונס, וניאוף מעולם לא היו זרים למנהיגי האומות. ומי מדבר על פשוטי העם בתחומי כעס, קנאה, צרות עין וכו'. כבוד האדם: יחס של כבוד לאשה, השתעבדות בנתינים/צמיתים, רצח והתעללות בשבויים.
אומות העולם לא אהבו את רעיון שעבוד האדם למצוות האל, ופעמים שנקטו כלפי היהודים באמצעי דיכוי רוחני ופעמים בהשמדה פיזית.
לאחר כ2,000 שנות גלות היהודים כבר היו עייפים ויגעים מרוב רדיפות, גזירות, התעללויות, גלויות והשמדה תדירה מצד אומות העולם שהמחישו באופן ברור כיצד נראים בני אדם שאינם חיים לפי ערכי היהדות.
ובעוד שמצב היהודים והיהדות היה בכי רע – החלו אומות העולם בחשיבה מחודשת אודות החיים והעולם, בנוסף החלה פריחה של לימודי מדע מחד וגינוני אופנה מאידך, ורבים מקרב היהודים רבים חשו נחותים לעומת הגויים – כאשר לכאורה רק "יהדותם" היא זו שעומדת להם לרועץ. מה גם שעקרונות היהדות עצמה די אבדו מזוהרם עם השנים – וביטוי היהדות בקרב משמריה הפך יותר לפולקלור ומנהג מחד, וחסר משמעות מה – מאידך.
מצב עפוש זה היווה קרקע נוחה לצמיחת קולות חדשים של יהודים הקוראים לבני עמם להיטמע בין הגויים, אם על מנת להפסיק לסבול ואם על מנת להתחיל לחיות חיים "נאורים" המתבססים על לימודי השכלה גבוהה. ובעוד שלכאורה היה עליהם לזכור את אופיו הרע של הגוי המצוי ודי היה להביט אל כל עמי אירופה מסביב כדי לחוש זאת- רגשי הנחיתות והבוז לעמם ולכל הנלווה לכך גברו על כל שיקול אחר. והכישרוניים ביניהם החלו לכתוב כתבי לגלוג ושנאה על העם, הלאום והדת.
הספרות העברית הראשונה לא עשתה שימוש מושכל בעט הסופרים, העט הושחזה בקביעות לירי חיצי ארס לעבר בני עמם, ומורשת אבותם. חלף טיפוח תחושת גאווה על היותם נושאי דגל הצדק והשוויון – נקטו בגישה של בוז וביטול כלפי כל דבר חיובי ביהדות, הם אהבו לתפוס מקרי קיצון המאפשרים ללעוג, ולעוות את דמותו של היהודי – ממש כפי שישראל מוצגת כיום בקריקטורות העולם המוסלמי.
לספרות זו היתה השפעה רבה בעיצוב דמותו של היהודי החדש, היהודי החקיין.
"ראו אותם! חקו אותם! לכו בדרכם! " קרא י.ח. ברנר. "כל אוצר רוחנו – יתוש מת" קשקש מי ששמו המלא הינו יוסף חיים ברנר, והייתה לו השפעה.
היהודים המתרחקים ובעיקר המשכילים שבהם, אלה שאכן החלו ללמוד באוניברסיטאות ומטבע הדברים אהבו ספרות יפה – החלו לחוש שנאה עצמית ובוז למורשת. פתאום הפך הגוי שאך אתמול היה באשפתות המוסר לדמות ראויה לחיקוי. אותם נאלחים שהיכו יהודים למוות בשל יהדותם מלמדים היום שאסור לשחוט בהמה משום שזה "ברברי". ואותם תאבי מין, נואפים שהאינטרנט כולו פורנוגרפיה בזכותם – מלמדים את החילונים – הרוצים ללמד אותנו – שאינטרנט הוא דבר טוב וכי זהירות משימוש בו היא בגדר "פנאטיות" ו"דיקטטורה רבנית" והס מלהזכיר צנזורה מינימלית.
אך הקדמנו את המאוחר… לפני בוא האינטרנט – שבו בנים לגבולם ועם מארץ אויב.
אך אלו בנים שבו לציון העזובה הבוכה ואומרת : "עזבני ה' "?! הם שבו לפה ממש כפי שעזבו: "בנים לא אמון בם", "מוסר לא לקחו". יהודי חדש הרוצה לשכוח את עברו הגלותי ולשאוב את תרבותו ודרך חייו מהגויים סביבו. האם לזאת ציפינו? לשם כך נמנענו 2000 שנה מלהיטמע בגויים? הרי יכולנו מייד עם פיזור העם וגירושו מארץ ישראל – להסיר כיפה, להוריד ציצית, לגזור את הפאות ולנתק כל קשר עם האל ודרכו…
לשם מה נשרפנו, נסקלנו, נחנקנו ונרצחנו במשך שנים, אם לא לשם אותם עקרונות שבלעדיהם למה לנו חיים?!
לכן אנו אומרים: לא נוותר! לא ניתן לאותם נחיתי רגש להשתלט על עמנו הנפלא! נכון, הם עשו זאת כבר, הן במילים מושחזות בתחילה והן בכפיה מגונה ונבזית על גולי ארצות המזרח בסוף. אך לא ניתן להם להמשיך ולהוציא לעז על מורשתנו הנפלאה. אנו מכריזים בגאון: ה' הוא האלוקים, ותורתו – תורת משה אמת.
אם נפעל להשבת אור היהדות אלינו עצמינו, נוכל לשוב להיות אור לגויים.
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ב-ג)
