טוענים שממשלת ישראל רוצה לצנזר את האינטרנט.
התוקפים הערכיים טוענים: זה מחזיר אותנו לימי הביניים!
התוקפים הכלכליים טוענים: 60 מליון ש"ח?! לא יאומן!
התוקפים הטכנולוגים טוענים: אפשר לעקוף את זה בשניה!
התוקפים האידיאולוגים טוענים: למה הממשלה מתערבת, שההורים יקחו אחריות!
ומה האמת?
קודם כל, לא מדובר בצנזורה
קודם כל צריך להפריך את הכינוי העיתונאי "חוק הצנזורה", החוק כלל לא עוסק בצנזורה.
לצנזורה יש שני צדדים – הצד המפרסם והצד הנחשף לתוכן. כאשר החוק אוסר לפרסם דברים כמו "שם הזמר החשוד בפלילים" או מידע על "חטיפת הנערים" מי שעובר על החוק ומפרסם את הדברים – הוא עבריין שניתן לשפוט אותו ולהעניש אותו.
וכך גם בצד השני – ישנם דברים שהחוק אוסר על האדם להחשף אליהם, כגון מידע רפואי של הזולת או מידע בטחוני וכמובן שמידע פרטי מכל סוג שהוא שהושג על ידי פריצה טכנולוגית – כך שעל האדם לצנזר לעצמו את התוכן שהוא נחשף אליו. ושוב, מדובר בעבירה פלילית ברת עונשין.
אבל ב"חוק התקשורת – סינון אתרים פוגעניים" אין שום איסור על אדם כלשהו, כצרכן תוכן או כבעל אתר או כספק אינטרנט – לפרסם או לצרוך כל תוכן שירצה במסגרת המגבלות הכלליות הנוהגות כיום לגבי פרסום ציבורי. כך שגם ספק אינטרנט שיאפשר לאדם לגשת לתכני אלימות או מין – וגם אדם או ילד שיגלוש לאתרים מהסוג הנ"ל – הוא לא עבריין והמחוקק לא מתערב בכלל בנושא.
אז מה אם כן החוק ומה מטרתו?
החוק נועד להסדיר את הנורמה הוירטואלית, כך שאדם או ילד שמשוטט בתמימות במרחבי העולם הוירטואלי, לא יגיע שלא מרצונו לתכנים שאינם נורמטיביים במרחבי העולם הפיזי. זה הכל.
הרקע לחוק הינו המצב כיום שבברירת המחדל, האינטרנט פתוח לתכנים שאינם נורמטביים, והמעבר למצב נורמטיבי מצריך פעולה מצד הגולש כגון תוכנת סינון. כך שכל מי שלא מבין בתחום או סתם מתעצל לפעול – משאיר את עצמו ובעיקר את ילדיו, לחשיפה לא רצונית לתכני אלימות, מין ושאר ירקות.
והחוק המוצע הופך את המצב. כך שאדם רגיל שגולש באינטרנט – ישוטט במרחב הנורמטיבי, ומי שרוצה לעבור לג'ונגל האינטרנטי – הוא זה שיצטרך לפעול באופן אקטיבי.
התיקון לחוק לא אוסר על פרסום או צריכת תכני אלימות ומין מעבר לקיים בחוק, והוא רק מחייב את מי שרוצה לגלוש לתכנים הללו, וכן הורים שרוצים לאפשר לילדיהם לגלוש לכל תוכן שהוא – לעשות את זה מתוך מודעות ולא בטעות.
אז בואו נעשה סדר.
מבחינה ערכית
אין כאן כל צנזורה או פגיעה בחופש כלשהו. ובכל תצורה שהחוק מוצע – יהיה קל לבטל את הסינון באופן רשמי. בלי צורך להתקין תוכנה או להשתמש בפתרונות שמאיטים את הגלישה.
יתירה מזו, אם כבר דנים על ערכים – כיון שערכי החברה אינם מתירים כרגע להסתובב בעירום ולקיים יחסי מין ברחובות העיר – אין סיבה שבאינטרנט יחולו ערכים אחרים. נכון לעכשיו האינטרנט הוא המרחב העתידי המשמעותי של כל אדם בעולם, אין סיבה להחיל בו ערכים אחרים. ואני כבר שומע את מי שמסנן "האינטרנט הפתוח זה העולם האמיתי – צריך להתיר גם במרחב הפיזי לעשות הכל". ובכן, לא. התרבות הציבורית הקיימת היא תוצאה של התפתחות של אלפי שנים. אחרי שהאדם הקדום כבר הסתובב כאן עירום ולמד על בשרו שרצוי להחיל כללים שונים על המרחב הציבורי.
מבחינה כלכלית
פה כבר מדובר לגמרי בחוצפה. החוק המקורי שהוצע כלל לא היה אמור לעלות שקל. בודד.
לספקיות האינטרנט יש כבר היום מסלולים מסוננים שכל לקוח יכול לבחור בהם ללא עלות. והחוק המקורי שהוצע היה פשוט לשנות את "ברירת המחדל" שכל הלקוחות יעברו אוטומטית למסלול המסונן (בסינון מינימלי) אלא אם יבחרו לעבור למסלול הפתוח.
עלויות?! אפס שקלים עגולים.
באו צרכני הפו*נו ואמרו: הי, אנחנו לא רוצים שידעו שביקשנו מסלול פתוח. ( אבל הרי טענתם שצנזורה זה איכסה, ואם כן, מה רע בלהודיע לספק האינטרנט בקומה זקופה ובקול בוטח שאתם שייכים לעולם נאור ומתקדם ללא צנזורה??)
והמחוקק קיבל את דעתם, אכן, לא צריך ולא ראוי להרכיב רשימות של אנשים שביקשו לפתוח את עצמם למרחב הלא מסונן. זו עשוי להתגלגל לפגיעה בפרטיות. ולשם כך! כדי לא לפגוע בפרטיות של צרכני תכנים למיניהם – הוא גייס לא פחות מ60 מליון ש"ח, כדי למצוא פיתרון טכנולוגי שלא יצריך לרשום את הצרכן התורן ל"מסלול פתוח" – רק לשם כך גייסו את 60 מליוני השקלים.
ופתאום, באים התוקפים ואומרים זה לא כלכלי?! הסינון לא אמור לעלות שקל. מדובר בפיתרון טכנולוגי שלא יסגיר את צרכני הפו*נו, עכשיו זה נשמע כלכלי ונאור יותר?!
ובכל מקרה, מדובר בתקציב מקסימלי, כלומר, מציע החוק גייס תקציב של 60 מליון ש"ח עבור יישום החוק על פני 10 שנים. למקרה שיהיה צורך. יתכן באותה מידה שלא יהיה צורך בסכום הזה או בכלל. ומהבחינה הזו – כמו בכל תקציב ממשלתי – צריך לחתור למכרזים הוגנים ושקופים.
מבחינה טכנולוגית
אפשר לעקוף את זה בשניה?!
נכון. אין בכך שום בעיה. כאמור החוק לא נועד לצנזר, אלא למנוע גלישה בטעות לתכנים לא נורמטיביים. מי שרוצה לעקוף בצורה מודעת – שיעקוף.
אגב, נטען גם שזה לא ישים מבחינה טכנית לסנן אתרים מאובטחים בSSL. אבל כיון שהמטרה היא לא סינון תוכן – אם כן אין צורך לפענח את התוכן שעובר ברשת, אלא להגדיר בשרת הDNS שכתובת הIP של דומיינים הידועים כבעייתיים – שיפנו לשרת של בקשת מעבר למסלול פתוח. ואחרי שהלקוח מאשר, מגדירים אותו טכנית לשרת DNS אחר. ככה אין שום איטיות ופעולות סינון בגלישה עצמה.
ומה עם אתרים שיש להם גם תוכן לגיטימי כמו טלגרם? הם ישארו פתוחים, בדיוק כמו בחיים הפיזיים, שיש אזורים מפוקפקים ואף אחד לא חוסם אותם.
מבחינה אידיאולוגית
למה הממשלה מתערבת?!
ובכן, בוודאי שעדיף להשאיר את השליטה אצל ההורים. וגם אחרי החוק הזה השליטה תישאר אצל ההורים. כל השאלה היא מה תהיה ברירת המחדל. כי התברר שיותר מידי הורים לא מבינים בנושא והם מתפלאים לגלות שהילדים הגיעו לאתרים שלא מקובלים עליהם…
ואי אפשר לטעון שאם ההורים לא מבינים ולא מתעניינים – זו בעיה שלהם.
כי כמו שבתחום האופניים החשמליים – כשהתברר שההורים לא מבינים או לא מתעניינים – המחוקק ראה מול העיניים אלפי ילדים נפגעים, והוא לקח אחריות לדאוג להם במקום ההורים, ככה גם כשמגלים אלפי ילדים שנפגעים מתכני מין ואלימות, המחוקק צריך להתערב. מדובר בנושא ביטחון פנים פשוט שהיא אחת ממטרותיה של המדינה – גם המדינה המינימלית.
בנוסף, דרישה שההורים יסתדרו לבד – דומה לדרישה שלא לבזבז כסף על רמזורים ותמרורי רחוב, ושכל אחד יקח אחריות על עצמו וילדיו לנוע בכבישים בצורה בטוחה. וזה לא יקרה, כי ברגע שהמחוקק מתערב – הוא עושה את זה בדרכו שלו.
טענות נוספות
ראיתי מי ששאל מי יקבע מה ראוי ומה לא? ומה יקרה אם פקיד ממשלתי יחליט שאתר מחלל שבת או מסעדה ללא כשרות – הם אתרים לא ראויים והם יחסמו?!
ובכן, המחוקק לא המציא את נושא בטיחות הילדים באינטרנט, ותחזיקו חזק! מנוע החיפוש של גוגל, זה שפותח לפנינו את מלוא האינטרנט והדרו, הוא בכבודו ובעצמו הגדיר כברירת מחדל שחיפוש תמונות יתבצע ב"מרחב בטוח", ומי שם מחליט אם לצנזר תמונות של חזירים או ילדה בת שבע?! וכך גם בתחום דירוג הסרטים, כך גם ועשרות אם לא מאות ואלפי שירותי סינון – שכולם משתמשים באמות מידה מקובלות להגדרת תכנים נורמטיביים.
מסקנות
1 .זה לא מחזיר אותנו לימי הביניים.
2. עלות של 60 מליון ש"ח לעשר שנים, היא עלות אפשרית כדי להגן על פרטיות של צרכני פו*נו.
3. אפשר לעקוף את זה בשניה. וזה בסדר גמור.
4. ההורים לא לוקחים אחריות, וילדים נפגעים, ולכן המחוקק מנסה את כוחו.
5. בטיחות בגלישה וברירת מחדל של "מרחב בטוח" הוא סטנדרט במנועי החיפוש הפופולרים, ולא צריך לחשוש משינוי ברירת המחדל.
קרדיט תמונה: James Ledbetter, Flickr
