ההיסטוריונים אוהבים לדבר על כך שהאנושות התחילה מציידים ולקטים. ופחות מתייחסים לציידים שהפסיקו להיות כאלה מתוך בוז למקצוע הציד.
הצייד הוא אויב של בעל החיים, אין לו שום חיבור רגשי עם בעל החיים, הוא נותן לבעל החיים לעבוד קשה בהשגת המזון לעצמו, במשך חודשים או שנים, ואז מגיע הצייד לאכול מן המוכן. הוא רודף אחר בעל החיים ויורה בו ממרחק, מתוך ידיעה שיתכן וירי לא יצליח וסתם יפצע את בעל החיים שינוס פצוע ויסבול למשך חייו.
רועה הצאן לעומת זאת, הוא הפטרון הרחום של הצאן. עובד קשה מבוקר עד ערב בלהביא להם מזון, לשמור עליהם, לטפל בהם, וגם אם בסוף הכבש מיועד לשחיטה, הוא נשחט מתוך רגישות, ולפעמים אף מתוך עצב על גורלו של מי שהביא צמר וחלב במשך שנים.
בפרשת השבוע ובשבוע הבא, התורה דואגת לתאר לנו את ההבדל בין עשיו האיש שיודע לצוד, שנע בין רדיפת בעלי חיים, לרדיפת אנשים, חוזר מהשדה עיף ובז לערכים רוחניים הנקרים בדרכו. לעומת יעקב, יושב האוהלים, האיש החלק שאמת בפיו, והוא עובד קשה בטיפול בצאן. ועד כדי כך הוא רואה בצאן את אנושיותו הוא? שמאז שהצייד נקע את כף ירכו של יעקב, בני יעקב במשך אלפי שנים לא אוכלים את "גיד הנשה" זה נתקע בין השיניים, זכרון הצייד.
כאן בפרשה, נרמזים הזרעים לתורת השחיטה היהודית, שמחייבת שחיטה מקרוב, בלי לירות בקשת מרחוק.
השחיטה מקרוב מחייבת לביית את בעל החיים, לזון אותו, לטפל בו, לדאוג שלא יהיה חולה, לשמור שיהיה לו דור המשך, להקדים את מזונו לפני מזון האדם. ולאחר מכן לשחוט אותו מקרוב, מתוך קירבה ורגישות.
התוצאות הן שביהדות לא היו מסעות ציד סתם לשם ההנאה, ולא היו אנשי שדה שרצים ועייפים ומתבלבלים בסוף בין בעל חי לאדם חי.
