בוקר טוב, שבוע טוב, חודש טוב, שנה טובה.
אנחנו אוהבים לאחל טוב בתחילת כל יחידת זמן, אבל בעוד ש"בוקר טוב" מגיע אחרי התרעננות בשינת הלילה, ו"שבוע טוב" אחרי רענון של מנוחת השבת, "חודש טוב" ו"שנה טובה" אין להם זמן מנוחה. לכאורה.
אבל אם מתבוננים יותר במה שכתוב בתורה, אפשר לגלות שגם מחזוריות החודש והשנה כוללים מנוחה. ויותר מכך, ישנה מנוחה גם במחזורי זמן גדולים יותר, הלא הם השמיטה והיובל.
ראש חודש בתורה הינו יום של שביתת מלאכה, כמו שמופיע לאורך התנ"ך, ולכן הוא גם יום של מחילת עוונות (שעיר לכפר) ופתיחת דף חדש. ומלבד ההיבט הרוחני, הוא היה משמש כ"התחלה" חדשה לכל מה שאנו מעבירים היום ל"ראשון לחודש", משכורות, מעברי דירה ועוד.
וכך גם תקופת "החגים", מבחינת התורה אפילו חג הסוכות והאסיף נחשב עדיין ל"צאת השנה", כלומר תקופת החגים, היא בין סיום שנה לתחילת שנה. ולא לחינם נבחר החודש השביעי למנוחת השנה, משום שהוא ברצף בין "היום השביעי" שהוא מנוחת השבוע, ל"שנה השביעית" שהיא מנוחת השנים, וה"שמיטה השביעית" שהיא מנוחת היובל.
ואם היינו חיים על פי הלוח העברי, אזי "החופש הגדול" היה נחוג בחודש השביעי (חופשה קצרה!), שלאחריו פותחים דף חדש ושנת לימודים חדשה. וכך אגב פועל בית הספר לבנות "בנות ירושלים" של "היישוב הישן" שאינו מתחשב כלל בספירה הנוצרית.
וכחלק מהמנוחה וההתרעננות, אדם סוגר לעצמו את חשבון הנפש של השנה שעברה, מתפייס עם חבריו, מתיר את נדריו, ומטהר את עצמו ביום הכיפורים.
יתרה מזו, השנה הכלכלית, שנת המס, היתה מסתיימת גם היא בחודש השביעי, בו היו עורכים סיכום שנה, ומודים לה' על המזון ומעבר לכך שהשגנו במשך השנה. וזהו למעשה "חג האסיף" שלאחר סיום האסיף השנתי. ולאחריו מתחילה שנה כלכלית חדשה.
אבל לא זכינו עדיין לייסד מדינה תורנית, ולכן "חודש החגים" תקוע מיד אחרי תחילת הלימודים, ובאמצע שנת העסקים, ולמי שכבר לא לומד בישיבה/סמינר, ובפרט למי שמנהל עסקים מול העולם, זה נופל כעול באמצע החיים, בעוד שמדובר בחגיגות סיום/פתיחת שנה חדשה.
