בראש השנה נעצבתי לראות כי הבלתי מוגדרים מתו באופן רשמי.
את שנות ילדותי העברתי בשכונת סנהדריה-פאג"י בירושלים, ובית הכנסת הוותיק שלו, כשם השכונה "שיכון פאג"י".
מי התפלל שם? כל גווני היהדות החרדית עם זליגה קלה לכיון הכיפות הסרוגות.
היתה קבוצה גדולה של ניצולי שואה הונגרים, לצד ירושלמים, חסידים, ליטאים, מזרחיים, עולים מארה"ב, דרום אמריקה ושאר גלויות. וכולם הסתדרו עם כולם, בימים נוראים, כולם הסתדרו עם הנוסח ובית הכנסת היה מלא, בעזרת הגברים כ70 מקומות, ובעזרת הנשים כ50 מקומות. במבט לאחור מדובר ב"בלתי מוגדרים" משום שהירושלמים ממש – מתפללים בבית כנסת משלהם, והמזרחיים ממש בשלהם, וכן הלאה, כדרכם של יהודים ובתי הכנסת שלהם. ול"שיכון פאג"י" הגיעו כל אלו שהיו "פרווה", יהודים רגילים, עם נטיה הונגרית/ירושלמית/חסידית/ליטאית.
אבל, השנה התארחתי אצל הורי, ונדהמתי לגלות בית כנסת ריק. כמעט. היה רק מנין אנשים מתושבי השכונה, ספרתי 10 אנשים מתוך 70 מקומות! ובתוספת חזני שחרית/מוסף ובעל תוקע – מיובאים.
ניסיתי להבין מה קרה פה?!
בית הכנסת לא הודח ממעמדו כבית הכנסת "שטיבלך" מרכזי, ובמוצאי החג התקיימו בו מנייני ערבית זה אחר זה, עם לפחות כ200-300 מתפללים. אבל כל אותם מתפללים לא היו מוכנים להתפלל שם במהלך החג, כי ה"בלתי מוגדרים" נפטרו לבית עולמם, הם היו הרי ניצולי שואה, או סתם אנשים מהדור הקודם, שלא ראו קדושה בהתבדלות קהילתית. והדור החדש, כבר לא מתפשר ולא מוכן לתערובת ואחדות שכזו.
ואם אני בוחן את הדור השני לאותם יוצאי שואה הונגרים ושאר הבלתי מוגדרים, הילדים כבר אינם רואים בבית הכנסת השכונתי – את המרחב הקהילתי. אלא כ"שטיבלך" למילוי פונקציה טכנית של תפילה בציבור ליד הבית. אבל מבחינת זהות וקהילה הם נפוצו לכל עבר, חלק מהדור השני הפכו לליטאים ממש, שחייבים להתפלל בנוסח "אשכנז", בעוד התפילות הרשמיות בבית הכנסת היו ועדיין בנוסח "ספרד". חלק נהיו חב"דניקים, חלק הלכו לציונות הדתית, והחסידיים הפכו לחסידים אדוקים.
דוגמות:
הרב יעקב בלוי, רב השכונה ובית הכנסת, שהיה מאנשי הבד"ץ, "היישוב הישן", אבל בפועל היה בעל נטיה ירושלמית-ליטאית-פרקטית על כל המשמעויות בדבר (היה בעל גישה מקילה, לא חתם על כרוזים נגד הבחירות, כשעבר ליד המכולת וראה תבניות ביצים בחוץ, צעק לבעל המכולת "יחזקאל! עוד מעט יהיו לך פה אפרוחים!"). לעומת זאת ילדיו כבר שייכים באופן עמוק לקהילת/חסידות דושינסקיא על כל המשמעויות שבדבר.
ר' יואל פליישמן ז"ל הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת, ניצול שואה מהונגריה, "בלתי מוגדר" בהגדרתו. אבל הבנים והחתנים שלו הלכו או לכיון הליטאי או לכיון החבד"י.
ר' מנשה אייכלר ז"ל, אביו של הח"כ אייכלר, הגם שהיה חסיד בעלזא, כשלא היה במירון, התפלל לרוב ב"שיכון פאג"י", היה לבוש כ"ירושלמי". אבל הבנים והחתנים כבר חסידים ברמ"ח אבריהם ושס"ה בגדיהם, וחלק עם פאות סביב האוזניים וכמובן שיקפידו על תפילות אצל ה"רוב" (האדמו"ר).
וכן הלאה, רוב המתפללים הותיקים, הלכו לעולמם, והדור השני חידד את עמדותיו, השתייכותו, וקהילתו.
למה זה רלוונטי?!
כי המסקנה העולה מדוגמה זו, ומדוגמות נוספות – היא שאנשים אוהבים להשתייך ולהיות מזוהים בצורה ברורה, קשה להם להיות בלתי מוגדרים, או מרובי זהות.
וגם אם חלקנו הפוכים לחלוטין, לא מסתדרים עם הגדרות, עם מחוייבות לקהילה, וכן הלאה. די ברור שהילדים שלנו כלל אינם כאלה, וכשיגדלו הם ישתלבו באחת הזהויות הברורות יותר. וזה דורש מאיתנו שני דברים:
קודם כל, להתכונן לכך שהילד או הילדה יחזרו הביתה יום אחד עם דעות רגילות וסתמיות, רחמנא לשיזבן. ואם עד היום התווכחנו או הפסקנו להתווכח עם ההורים/אחים/גיסים. צריך להתכונן למערכה מול הילדים, שיצדיקו פתאום את המריבות בפוניבז' או את שגעונות ה"שוואנצונעס". מי שחושב שהוא יכול למנוע מהילדים להיות רגילים, כדאי לו לקרוא את הפוסט מתחילה, ולבדוק משפחות וקהילות שבהן הדור השני ממשיך את הדור הראשון, לעומת משפחות וקהילות שבהן הדור השני בחר דרך חדשה, הרושם המסתמן הוא שככל שדרך ההורים ברורה וחדה, כך יש לה המשכיות. וככל שהיא מורכבת או חסרת זהות – הדור השני בחר לו זהות ברורה.
ושנית, זה דורש מאיתנו להבין יותר את הקהילה החרדית, על קבעונותיה ודרישותיה. ולהבין שמי שמנסה ליהנות מכל העולמות הוא החריג. וזה לא יכול להפוך לסנדרט. ה"בלתי מוגדרים" אינם יכולים להתקיים כקהילת הבלתי מוגדרים. וגם אם נראה כביכול מגיעים עוד ועוד מצטרפים חדשים, אין זה אלא כמו כוס שהיתה מלאה בחציה, וכעת ממלאים אותה במהירות, מחצי לשלושה רבעים, האם יש בכך ללמד שניתן למלא את הכוס בתכולת הבקבוק כולו?!
לא. קיבולת הכוס מוגבלת, וככל שנמלא אותה, התכולה החורגת תישפך החוצה.
הבלתי מוגדרים מתו באופן רשמי, וככל שיתווספו בלתי מוגדרים, הוותיקים או ילדיהם ימצאו את הגדרתם החדשה.
