טור שכתבתי לעיתון יום ליום.
סקרי הבחירות ידועים בחוסר אמינותם. אבל כדי להבין לאיפה הרוח נושבת ברחוב החרדי עשיתי סקר קטן באופן עצמאי בין כמה מאות חרדים, בעיקר בשכבה הצעירה. התשובות היו מעניינות: א. לא כולם בחרו אוטומטית במפלגה חרדית. ב. היתה נטיה ברורה להצביע למפלגות כמו "זהות" של פייגלין ו"עוצמה יהודית" של מיכאל בן ארי. וזה מצריך קצת עיון והתייחסות.
לגבי זה שלא כולם בחרו אוטומטית במפלגה חרדית, זה נושא ידוע אצל המפלגות. ועל זה התריע הח"כ גפני השבוע ש"הציבור החרדי כבר לא כנוע וצייתן". ובעיקרון יש לזה פיתרון פשוט של פריימריז בתוך המפלגות. עד היום פחדו מזה כי היה ברור שזה יזעזע את יחסי הכוחות הן בציר דגל-התורה-אגודת ישראל. והן בציר ש"ס-יחד. אבל כיום כשיחסי הכוחות הובררו. צריך לשים את האופציה הזו על השולחן.
במיוחד צריך לזכור שהציבור הצעיר כבר לא זוכר את הח"כים שלו בצעירותם כשהם היו מחוברים לקהל, זה לא הדור שזוכר את תשמ"ט או שאגת אריה. והם נוטשים לטובת מפלגות שמרגשות אותם יותר. אבל ברגע שהשורות יפתחו לפריימריז פנימי, אזי ברגע הראשון יהיו קצת מהומות, כי בכל אופן זה חדש לציבור. אבל לטווח ארוך זה יחבר מחדש בין הבוחרים לנבחרים.
לגבי הנטיה לבחור בזהות ועוצמה יהודית, זה פלא אמיתי. החכ"ים החרדים ידועים בעשייה שלהם. הם לא דברנים גדולים, אלא אנשי מעשה. ומבחינת "יהללך זר ולא פיך" אפשר לראות שהח"כים החרדיים גורפים שבחים על עשייתם בקבינט, בוועדת הכספים, ובמשרד הבריאות. בעוד שהמפלגות הנ"ל מנוהלות על ידי אנשים טובים, אך מצד שני לא הוכיחו דבר בעשייה ציבורית משמעותית.
לפני עשור, גיליתי את משה פייגלין ואת אנשי עוצמה יהודית, ואני חייב להודות שזה הרבה יותר משכנע מלבחור בח"כים שנתפסים בציבור כ"דבוקים לכסא". ולמעשה, למשה פייגלין יש משנת חיים מקיפה, הרבה מעבר לפוליטיקה. וזה לא המקום לדון בה. אבל בפועל לא כל איש הגות מרשים יכול לקדם את התוכניות שלו דרך הפוליטיקה, פוליטיקה וממשל זה מקצוע, זה היכולת לשאת ולתת, לוותר פה בשביל לקבל שם, זה ליצור בריתות בלתי אפשריות. ומשה פייגלין לא ניחן בכך, ובכך מיצב את עצמו כאיש דיבורים מוערך, שלא מסוגל להוציא את תוכניותיו לפועל.
לגבי עוצמה יהודית, גם להם יש משנה מרשימה מבחינת הצרכים הבטחוניים, אבל המרחק בין דיבורים לעשייה, הוא המרחק בין מה שאנחנו מדמיינים לעצמנו מה נעשה אם רק יהיה לנו מליון ש"ח, ואיפה נקנה דירה לעצמנו או לילדים – ואז מתעוררים למציאות, שבה אין לנו את היכולת הזו.
אז רעיונות יפים אפשר לקדם. אבל לא לבזבז עליהם את הקול בבחירות. ומי שחושב לעצמו 'אולי ניתן להם צ'אנס' מוזמן לבדוק מה עשו כשהיה להם, גם משה פייגלין וגם מיכאל בן ארי כבר היו חברי כנסת, וחוסר ההצלחה שלהם גרם לכך שיצאו משם.
