זה היה יום אביבי והתגלגלתי לי כמו תל אביבי. הייתי צריך לסדר משהו בתל אביב, נסעתי לשם במונית, אבל בחזור לא היתה לי סבלנות להזמין ולחכות. והחלטתי לנסות שוב את מה שגיליתי בפעם אחרת. את הקורקינט השיתופי. האפליקציה הצביעה על קורקינט בהמשך הרחוב, ואמרתי לעצמי שבכל שלב שימאס לי אני אזמין מונית. אבל הייתי בלי קסדה. ואפילו אם היתה לי קסדה, הרי כמה ימים קודם לכן, חבר מהעבודה שבר את המרפק כשהתגלגל עם קורקינט, והקסדה לא שמרה עליו. אמרתי לעצמי, אם הקסדה לא תגן עלי, אני אגן על עצמי, ואסע במהירות נמוכה, בכבישים ריקים, או על מדרכה לא ליד אנשים. וככה עשיתי, התגלגלתי באופן שלא אסתכן מרכבים ושלא אסכן אנשים. ראיתי עוד שעושים ככה, ולא ידעתי שאני מתגלגל על החק.
עד שברחוב צדדי, רכב צפר מאחורי. שוטר פתח את הדלת ושאל "מה התעודת זהות שלך".
שאלתי אותו "מה קרה? ומה אתה רוצה". אבל הוא בתגובה "מה התעודת זהות שלך".
שאלתי שוב, "מה קרה? ומה אתה רוצה", והוא חזר שוב "מה התעודת זהות שלך".
הבנתי שכדי לשבור את התקליט השבור, עדיף שאמסור את מספר הזהות שלי.
ואז הוא יצא, והודיע לי שעקב אחרי בערך קילומטר, ועברתי על החוק. כי נסעתי על המדרכה עם קורקינט.
לא שידעתי שיש חוק כזה, אבל שאלתי אותו, וכי רצית שאסע על הכביש? אני בלי קסדה. ואדרבה, אם עקבת אחרי, ראית בעצמך שנסעתי בשיא הזהירות.
תוך כדי עבר שם עוד רוכב קורקינט על הכביש בלי קסדה, והוא לא עצר אותו.
תכלס', השוטר לא הודה בכך רשמית שלא היה כאן סיכון כלשהו, אבל אמר לי שיסתפק בדו"ח אזהרה, בלי קנס. נהג הניידת היה יותר אנושי, הוא חצי התנצל על שעצרו אותי, ושהוא ראה איך נסעתי. אבל לא הוא קובע את החוקים, והם נלחמים נגד ריבוי האופניים והקורקינטים החשמליים. אמרתי לו שאני מסכים מאוד, זו בהחלט סכנה גדולה. אבל מוזר לי שהם מצפים שירכבו על הכביש – כשזה הופך את השימוש בקורקינט/אופניים חשמליים לסיכון חיים של ממש.
מצד שני, אני מכיר היטב את הצד השני, כהולך רגל שרוכבי גלגלים "חותכים אותו", ולכן כשפגשתי הולכי רגל, פשוט המתנתי עד שיעברו. אבל אני מבין שבאופן ציבורי אי אפשר לאפשר רכיבת גלגלים על המדרכה, וקיבלתי עלי את הדין ואת דו"ח האזהרה. והבנתי גם שזו היתה הפעם האחרונה שאני מתגלגל על קורקינט שיתופי. כי אני לא מתכוון לרכב עליו בכבישים עם רכבים.
אבל מה עם השוטרים? השוטר הרי עצר אותי בצורה מוזרה. דרש תעודת זהות בלי להסביר מילה. הוא גם ביצע למעשה "אכיפה סלקטיבית" בכך שעצר אותי ולא את זה שעבר לידי. אז נכון שבכך שפטר אותי בלי קנס, הוא פחות עורר את זעמי. אבל מה הרושם שהוא השאיר עלי? רושם רע.
ובשביל זה נולדה הסדרה "מחוז ירושלים".
למי שלא מכיר, "מחוז ירושלים" היא סדרת וידאו בת 9 פרקים המשודרת בתאגיד השידור "כאן".
הסדרה מציגה את הפנים היפות והטובות של משטרת ישראל במיוחד באזור מורכב כמו העיר ירושלים. הסדרה צולמה לאורך כשנה, והיא מציגה תיעוד של פעילות משטרתית בזמן אמת, מול מגוון האתגרים והפשע במחוז ירושלים, טרור, סמים, גניבות, הפגנות, התאבדויות, היעלמויות ועוד.
הסדרה מבקשת לחשוף "את הצדדים הלא-מוכרים בעבודת השוטרים הירושלמים הנאבקים בפשע ועושים כמיטב יכולתם לשמור על סדר בעיר הנפיצה". ואין ספק שהיא עושה את זה. ובגדול. לראות את ירושלים ב"מחוז ירושלים" זה לגלות את הצד האפל של ירושלים כעיר ללא הפסקה מבחינת הרצף של אירועי פשע וטרור.
מה בפועל קורה במשטרה?
מצד שני, רבים המכירים את המשטרה מקרוב יטענו שהסדרה מציגה רק את מה שנוח למשטרה. שזה אולי רבע מהסיפור. או פחות… וסקרי שביעות רצון די תומכים בעמדה הזו. משטרת ישראל היא ארגון ציבורי שמדורג באופן קבוע בדירוג נמוך מבחינת אמינות ואיכות השירות. וכאילו לא די בכך, ב2013 התחילה סדרת פיטורים והתפטרויות של בכירי המשטרה על רקע פרשיות מין ושוחד, מה שגרר, (כמדומני לראשונה בתולדות ארגון ממשלתי בישראל), מינוי של מפכ"ל חיצוני שלא הגיע מתוך שורות השירות בארגון. מה שכביכול הוכיח את מה שטענו רבים במשך שנים.
אבל, כדי לבחון את רמת הכשירות והביצועים של המשטרה, צריך להציב יעדים מדדים להשוואה. וזה קצת קשה, כי גופי משטרה בעולם מתמודדים מול אתגרים שונים וחוקים שונים שלא תמיד הם ברי השוואה ולא תמיד בשליטת המשטרה. דוגמה פשוטה – אם נבקש משני ארגוני שיטור להפחית את כמות גניבות האופניים במדינתם. אבל במדינה אחת העונש קל יחסית, קנס ומאסר על תנאי, לעומת מדינה אחרת שהעונש הוא שנה של מאסר בפועל. לאיזה ארגון שיטור יהיה קל יותר להגיע ליעד?!
ובכל מקרה, הבעיה העיקרית היא לא בהצבת היעדים והמדדים. הבעיה העיקרית מובנית בעצם התפקיד.
מלבד ילדים, אין הרבה אנשים שחולמים להיות שוטר. מכמה סיבות: גוף אכיפה גורר שנאה ציבורית ורוב האנשים לא רוצים להיות חלק מזה. אכיפה היא לרוב עבודת שטח, ורוב האנשים מעדיפים לעבוד מהמשרד. אכיפה כרוכה באלימות, הן בסיכוני פגיעה מאלימות והן בצורך בהפעלת אלימות – ורוב האנשים מעדיפים לעבוד בזירה רגועה.
אז מי הולך לעבוד בשיטור?
יש שתי אפשרויות. אפשר להתייחס לשוטרים בהערכה – "וואו, הם הלכו לעבוד בשיטור על אף הקושי", או להתייחס אליהם בזלזול – "נו, לא מצאו עבודה אחרת". וכל עוד לא יקרה משהו מיוחד – ברור שהגישה תהיה מזלזלת. וזה משליך על סוג האנשים שמצטרפים למשטרה ומכאן הגלגל מתגלגל לאן שהתגלגל.
לעומת זאת, אנחנו רואים שבתחומי הגנה אחרים, אנשים לא נרתעים מעבודת שטח ומסיכוני פגיעה. להיות לוחם בצה"ל, פרמדיק במד"א, או כבאי במכבי אש – זה אות של כבוד. על אף הסיכונים, עבודת השטח, וכו'.
מה ההבדל?
מי שמציל את הציבור מעצמו לא נחשב גיבור
ההבדל הוא שצה"ל, מד"א ומכבי האש – מצילים אותנו ממצבי קיצון, כשהסכנה מוחשית. אנחנו חשים בסכנה, ומקווים שמישהו יציל אותנו. ואז מגיע המושיע. הלוחם שחיסל מחבל, הפרמדיק שהציל חיים, הכבאי שגבר על האש.
מי יכול שלא לאהוב ולכבד את המושיע?!
לעומת זאת רוב פעולות השיטור הן בשגרה והצלה של הציבור מעצמו.
במפגש הכי נפוץ בין אזרח לשוטר, השוטר משמש כשוטר רע והוא בתפקיד שוטר התנועה. כמו בסיפור שהתחלתי בו, השוטר אורב לאזרח ואולי אפילו מטיל עליו קנס. מי אמור לאהוב את זה שהרגע נתן לו דו"ח על 1000 שקל? או זה ש"סתם סותם פה את הצומת, ונראה לי שהוא בכלל גורם לפקק".
במפגש הנפוץ השני בין האזרח לשוטר, השוטר שוב משמש כשוטר רע והוא בתפקיד שומר הסדר הציבורי, והוא חוסם אותו "אסור לעבור פה". למה? ככה. יש אירוע/הפגנה/עומס. "אחורה!, אחורה!" "מאזדה לבנה, אמרתי לפנות ימינה!".
במפגשים פחות נפוצים כמו בסכסוכים מקומיים בשל מוזיקה רועשת וכדומה – תמיד יהיה צד מפסיד שהשוטר היווה עבורו שוטר רע שמגביל את האזרח.
שלא לדבר על המפגשים הפחות נעימים כשאדם בצד הפגוע מגניבה, אונס ואלימות, והמשטרה לא בדיוק מסוגלת לעזור. הפעילות של גופי הביטחון האחרים צה"ל, מד"א וכיבוי האש – היא פעילות מוחשית, שגם אם לא הצליחו – ניכר שניסו. אבל בזירה המשטרתית קשה יותר להצליח. גנבו אופניים – לך תמצא… לאתר מצלמות אבטחה אם בכלל, להשיג גישה להקלטות, לצפות בהקלטות ולזהות מי הבן אדם, ולאחר כל זה גם לאתר את נתיב הבריחה שלו – ברוב המקרים מדובר במשימה חסרת סיכוי. ולכן קשה לאתר גנבי אופניים ועגלות.
לעומת זאת כשמזמינים אמבולנס, האתגר המרכזי הוא להגיע בזמן. ולאחר מכן בדרך כלל יש פרוטוקולים סדורים איך לטפל במקרה, וחוסר הצלחה נתפס יותר כמזל רע או גזירת שמים מאשר אשמה של הפרמדיק. וכך גם במלחמה באש, האתגר המרכזי הוא להגיע בזמן. מכאן ואילך כל מה שהצליחו להציל זו שמחה. אבל לא מאשימים את מכבי האש בכך שלא מנעו שריפות. לעומת זאת מהמשטרה דורשים "הרתעה", והרתעה היא כבר תחום שתלוי יותר בחוק. אם לשוטר בישראל היה מותר לירות על כל תזוזה של חשוד – היתה הרתעה. אם העונשים בישראל היו קשים יותר, היתה הרתעה.
ובמפגש העוד פחות נפוץ, כשאזרח חשוד או מואשם בפלילים, ככל שהפעילות לא נעשית לעיני הציבור – בוודאי שהשוטר נתפס אצל החשוד כהשטן בהתגלמותו. ואף אחד לא מוחא לשוטר כפיים, כמושיע החברה מפושעים וסכנות.
זו למעשה המורכבות האמיתית. ואת זה מנסה הסדרה "מחוז ירושלים" לשנות. להציג את המשטרה כגוף מושיע.
אבל זה לא יעבוד, כי בסוף, הוויז מדווח על "משטרה בהמשך הדרך" כעל סיכון בהמשך הדרך. והאזרח מפנים את זה כאזהרה מהשוטר הרע, שאולי הוא אמור לדאוג לבטיחות בדרכים, אבל בפועל הוא עכשיו סיכון בשבילי.
השוטר הטוב והשוטר הרע אינם יכולים ללבוש את אותו כובע
ולכן, הנקודה הזו מצריכה חידוד ושינוי. אם עיקר הבעיה היא ששוטר לא נתפס כמושיע – השינוי צריך להיות עמוק יותר מאשר סדרת יח"צ. כי סדרת היח"צ מנסה לטעון שאין שוטר טוב ושוטר רע. כל השוטרים טובים, כולם אנושיים, כולם רוצים בטובת הציבור, כולם רוצים להושיע אותו.
אבל בתכלס' רוב המפגשים עם האזרח הם לא בכובע המושיע הדגול. ולכן השינוי צריך לחדד ולבדל בין השוטר הטוב לשוטר הרע. הייתי אומר אפילו ברמת מדים שונים. כמו שזרוע מג"ב לובש מדים שונים וזוכה ליחס ציבורי שונה. ובכיוון הפוך, היס"מ מתלבש שונה, וזוכה לפחד ציבורי בהתאם. ככה גם בכל תחום משטרתי שבו השוטר נוזף באזרח – עליו ללבוש מדים אחרים. וזה צריך להיות בדיוק הפוך מהמצב כיום. כיום, אפילו פקחי תנועה, שאינם שוטרים – לובשים מדים שדומים לשוטרים, רק עם כיתוב שונה. אבל בדרך לחידוד ההבדל בין השוטר הנוזף לשוטר המושיע, שומרי הסדר הציבורי, פקחים ושוטרים יקבלו מדים אחרים. ובגלל ששוטרים מתניידים מתפקידים לתפקידים – השינוי יכול להתבטא בחולצה/אפודה וכובע.
וכיון שזה למעשה יציב את שומרי הסדר בעמדה עוד יותר נחותה. בעוד שלמעשה העבודה הזו היא מצילת חיים, צריך לצקת מעמד של כבוד בתחום שמירה על הסדר. על ידי התנדבות.
כשאדם מתנדב, קל יותר לזהות אותו כאיש טוב. לוחמים בשירות סדיר בצה"ל הם למעשה בהתנדבות. גם בארגוני ההצלה יש המון התנדבות. וגם במשטרה יש הרבה מאוד התנדבות, לדברי המשטרה, מדובר בארגון המתנדבים הגדול בארץ! אבל מעניין אותי כמה מתנדבים בתחומים כמו חילוץ ומשמר החופים, לעומת הכוונת התנועה בימי שרב.
בדרך כלל על תפקיד המתנדב כמושיע – יש תחרות ענקית, וזה נמדד בסטיקרים. ראיתי הרבה סטיקרים המעידים על השתתפות ביחידות מובחרות בצה"ל וארגוני הצלה שונים. אבל סטיקרים של אנשים המתגאים בהתנדבות במשטרה?! פחות.
לו הייתי משטרת ישראל, הצעד השני שהייתי יוזם ומפעיל זה יח"צ בכיוון הזה. להגדיל את ההערכה הציבורית להתנדבות במשטרה, במיוחד בתחומי השוטר הרע, שבסך הכל מושיע את הציבור מעצמו.
