מתברר שהאדם שמונה לנהל את קופת המדינה, משה כחלון, לא שמר על הכסף שלנו, והוסיף לנו חוב של כ60 מיליארד ש"ח, (יותר ממימון הישיבות החרדיות מאז קום המדינה). והאשמה היא לא רק שלו, אלא של מי שמינה אותו, בנימין נתניהו, שמבין בכלכלה, וידע שכחלון מנהל כלכלת בחירות, ולא עצר אותו.
אבל האשמה האמיתית היא שלנו, האזרחים, אנחנו לא מתנהלים כבעלי המניות של קופת המדינה, ולא באמת חותרים לשמור על הכסף שלנו. וכדי להבין את זה צריך לחזור קצת אחורה.
הרעיון לפיו לכל אדם בוגר יש זכות בחירה הוא רעיון מוזר בעיקרו.
מה בחור בן 18 מבין בניהול בכלל ובניהול מדינה בפרט? ולמה לתת לו את הזכות לבחור את דרג הניהול?
וזה לא רק בחור בן 18, רוב האנשים לא למדו ניהול מהו, ולא בחנו את הכישורים הניהוליים של המועמדים לכנסת, ולכן הבחירה היא בהכרח לא מקצועית. ומצד שני הציפיה המרכזית של הבוחרים היא שהנבחרים ינהלו את המדינה במקצועיות. ומתאכזבים לגלות שזה לא קרה. מה אם כן ההיגיון בבחירה שכזו?!
אם נבדוק רגע מה קורה בעולם העסקים, נגלה שאין חברה עסקית שתותיר את משרות הניהול בידי סתם אנשים ללא רקע והבנה בניהול. ומצד שני מאפשרים לכל בעל מניות זכות בחירה בנושאים שונים.
האם מדובר באותו חוסר היגיון? לא. משום שההנחה היא שבעל מניות מסכן את כספו בבחירה שגויה, ולכן יבדוק ויחקור לפני הצבעה – בכדי למקסם את הסיכוי שכספו יופקד וינוהל בידיים מקצועיות.
אבל בעולם הפוליטי, אין לאזרח תחושת אחריות אישית, ורוב האזרחים לא רואים כל סיכון לבחור באדם שמשכנע אותם, "במקרה הגרוע הוא לא יצליח לממש את ההבטחה שלו, אז מה?".
וזה מוביל לבעיה מובנית בצורת הבחירות הנוכחית.
למועמדים לכנסת משתלם להזיק לציבור באופן שנראה כדאגה חברתית.
בא מועמד לכנסת ומבטיח חינוך חינם, רפואת שיניים חינם, ערבות ממשלתית למשכנתא בגובה 90% מעלות הנכס. ועוד הבטחות פופוליסטיות שמשמעותן להקריב את העתיד עבור ההווה.
לאדם שלא בקי בנבכי ניהול מדינה, זה נשמע מצוין.
לקבל קייטנה לילדים חינם בחופש. ולחסוך מאות עד אלפי שקלים בשנה. בלי להבין שזה מתגלגל בסוף לציבור. כי זה לא שנמצא מקור מתנדבים שמוכנים לקייטן את הילדים שלנו חינם. והממשלה מתחייבת לשלם להם מחיר מלא (בתעריף מוגדל על עבודה בזמן "חופש".), ומישהו צריך לשלם את החשבונית. והממשלה פונה באופן טבעי למי שתמיד דואג לשלם את החשבונות, כן, אנחנו.
אנחנו נוטים לחשוב שבמקרה הגרוע, יעלו לעשירים את המס, ואז במקום להרוויח 10 מליון בשנה, הם ירוויחו רק 9 מליון. אבל זה לא נכון, מהרבה סיבות, והנה אחת נפוצה: ככל ששיעור המס עולה, אנשים מעבירים את ההשקעות והעסקים שלהם לחו"ל ואז מתחיל תהליך מתגלגל שבסוף משאיר הרבה פחות כסף בקופה הציבורית.
משברים וקריסות בכלכלה מתחילות בחוב. תמיד. כשההוצאות גדולות מההכנסות זו התחלת התהליך בין אם מדובר במשפחה, ובין אם מדובר במדינה. ולכן המשימה הראשונה בחשיבותה בניהול מדינה – היא איזון תקציבי.
ואיזון תקציבי במדינה שמעולם לא הגיעה לאיזון כזה, הוא תמיד לא נעים, ולרוב אנחנו לא נרצה לבחור לממשלה מישהו שמבטיח לעשות צעדים לא נעימים.
ככה שברור שיש משהו כושל בשיטה. המנהל המקצועי צריך להבטיח קיצוץ בהוצאות הממשלה, כמה שפחות חינם. והאזרחים מעדיפים דווקא בזה שמבטיח להם כמה שקלים חינם.
איך יוצאים מזה? תיאורטית צריך להגיע למצב שבו הבוחר מפסיד משהו אם הממשלה לא הצליחה במשימות שלה. ככה שיהיה לנו אינטרס לבחור במישהו ביצועיסט ולא פופוליסט. ולמען האמת זה מה שקורה, כשהממשלה לא מצליחה להוריד את מחירי הדיור – אנחנו האזרחים נענשים על זה ביוקר המחיה.
אבל כדי שאזרחי ישראל יתחילו להרכיב ממשלה באופן מושכל מהבחינה הכלכלית, צריך לשנות את התפיסה הכלכלית, ונקודה טובה להתחיל איתה, היא שליחת דו"ח אישי שנתי לכל אזרח, עם כמות המס ששילם במשך השנה, ועל מה הכסף הלך. כמו שמחייבים היום חברות עסקיות המנהלות את הכספים שלנו.
כשקיבלתי דו"ח מהבנק עם סכום העמלות ששילמתי במשך השנה האחרונה, גיליתי שאני יכול לעבור למסלול אחר ללא עמלות. וכשקיבלתי דו"ח של קופת הפנסיה, שהפסידה בהשקעות שלה, הלכתי לבדוק קופות פנסיה שהביאו תשואות נאות יותר.
אני רוצה להכיר את האדם שיקבל דו"ח שבו הוא מגלה כמה שילם באמת על כל ה"חינם" וה"נטו כחלון", והודעה על חוב חדש של כ10,000 ש"ח על שמו, ועדיין מוכן שכחלון ישמש בתפקיד כלשהו בממשלה, ושביבי ימשיך למנות אנשים שלא מבינים בכלכלה.
