חרדים למען שוויון חברתי? לא בזמן הקרוב

סביבות המאה ה18 החלו רעיונות השוויון לצוץ במרחב האינטלקטואלי באירופה וארה"ב. ומשם הם חלחלו אט אט אל העם, ובעקבות זאת החלו מאבקים חברתיים שונים שמטרתם להביא לשוויון בין אנשים.

המאבקים הללו התחוללו בזירות שונות ועל בסיס פערים שונים בין בני אדם, וביניהם פערים על בסיס כוח, עושר, דת, גזע, מין, מעמד, והתנהגות. המאבקים למען השוויון נמשכים כבר למעלה מ200 שנה,והם ממשיכים להעסיק את העולם המערבי עד עצם היום הזה, עם אירועים ומצעדים שונים לצד חוקים ומחלוקות פוליטיות עמוקות. 

אחד המאבקים הראשונים עסק דווקא ביהודים ובתהליך של השוואת זכויות היהודים לעמים ("האמנציפציה"), אבל היהודים החרדים דווקא ראו בכך סכנה לעתיד היהדות, כיון שמדובר היה בתהליך של שילוב ישראל בעמים ומלווה בתקווה שהיהודים יעזבו את "המוזרויות שלהם". ומאז ולאורך השנים, נדמה כי היהדות החרדית צופה במאבקים הללו מתוך אדישות, והימנעות מלעסוק בנושאי השוויון לטוב ולמוטב. 

ואמנם, בהקשר ההיסטורי – הסיבות להתרחקות מובנות לחלוטין. אבל האם אכן אין ליהדות החרדית מה לומר בנושא? והאם לא נוצרו במהלך השנים הללו פערים המצדיקים דיון וקידום שוויון חברתי פנים מגזרי?

בדברים הבאים אציע סקירה קצרה על מאבקים שונים והצעה לזווית המבט החרדית.

הבסיס לאי השוויון

אי השוויון בין אנשים הוא מציאות יבשה. אנשים נולדים שונים זה מזה. אבל השוני בין אנשים יכול להוביל לתהליכים שונים והפוכים זה מזה.

תהליך אחד הוא של פירוד ופיזור, בדומה למה שהתורה מתארת ב"דור הפלגה" כשנוצר שוני בין שפות האנשים, הם לא חתרו להתאחד וליצור מערך תרגום בין השפות, אלא התפצלו והתפלגו לכל עבר. זו אפשרות אחת והיא הטבעית יותר. כמו שהודגם אצל קין והבל, שם וחם, אברהם ולוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו. וכו'. ככל שיש הבדל בין נטיות האנשים ובפרט בדעות שלהם, פונים הם האחד לימין והשני לשמאל. 

וכתוצאה מפירוד זה אין למעשה "אי שוויון" כיון שאין בין מי להשוות. "אי שוויון חברתי" מתאר מצב שבו בחברה אחת מתקיימים הבדלים בין זכויות או חובות האנשים. אבל כשמדובר בחברות נפרדות ומנותקות אין אפליה או עליית כוח של זכות או חובה האחד מול השני.

אבל השוני בין האנשים יכול להוביל גם תהליך אחר, תהליך של הרמוניה ושיתוף פעולה. כשהמשתתפים בתהליך זה סבורים שאדרבה, דבר טוב הוא שהאנשים שונים זה מזה. שהרי לדוגמה אדם העוסק בתכנות – לא רוצה לעסוק בבניית בתים, אבל הוא רוצה בית. ואדם אחר לא רוצה להתעסק עם קודים מוזרים ולתכנת מחשבים – אבל הוא רוצה אתר אינטרנט לפרסם את עצמו. אז הם חיים יחד באותו חבל ארץ, האחד עוסק באתרי בניה, והשני בבניית אתרים, וכך הם נעזרים האחד בשני. ודווקא מתוך גישה זו של אחדות – נוצרים ההבדלים הפנים חברתיים בין האנשים, והחברה מתפצלת לתחומי ענין, מעמדות, משכורות וכו'.

שעבוד וכוח

ובתחילת הדרך, ההתפצלות והבדלי היכולות והמעמדות יצרו גם השחתה. בעלי הכוח שעבדו את חסרי הכוח והפכו אותם לעבדים, או קרוב לכך. במשך אלפי שנים בעלי כוח צדו וסחרו באנשים שהפכו לעבדים העוברים מיד ליד ולבעלים חדשים. ובדומה לכך גם גברים הפכו את עצמם לבעלים על נשים, ושעבדו אותן לצרכיהם. וכך בכל תחום – החזקים רדו בחלשים והשתמשו בהם כרצונם, המלכים בנתינים, האצילים והאבירים בצמיתים, בני אדם בבהמות, בני אומה חזקה יותר בבני אומה חלשה יותר וכן הלאה. 

והפער בזכויות וחובות בין בני האדם התבסס על הבדלי כוח, והכוחניות היתה המוביל המרכזי לחשיבה מחודשת ובחינה מחדש של הבסיס המוסרי וההצדקה לשעבד את הזולת. אפשר למצוא רמזים שונים, שהחשיבה היהודית הובילה להכרה שהאנשים שווים זה לזה, ואין לאחד רשות לשעבד את הזולת.

התנועה לביטול העבדות שפעלה בתחילת המאה ה18, נוסדה והופעלה על ידי ה"קווייקרים" קהילה נוצרית מאנגליה שנוסדה במהלך המאה 17 ודגלה בשוויון בין בני האדם ובין המינים על פי התנ"ך. ומאוחר יותר, הכרזת העצמאות של ארה"ב משנת 1776 מבססת את זכות השוויון על הרעיון שכולם נבראו בידי בורא אחד ואין לאחד יתרון על הזולת: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר…". 

החתירה לשוויון באותם ימים, היתה חתירה לשחרר את המשועבדים מן המשעבדים. 

השעבוד הכוחני מנקודת מבט חרדית

מנקודת מבט חרדית, היהודים היו חלק מהמשועבדים, אלו שנרמסו על ידי בעלי הכוח לאורך השנים. אבל כאמור, ההצטרפות למאבק על השוויון  היתה כרוכה בויתור על הזהות והבידול היהודיים. ולכן החרדים לא הצטרפו למאבק זה. בעוד שה"משכילים" דוקא שמחו שסוף סוף תהיה להם הזדמנות להיות או לחוש כשווים בין שווים.

ולכן, לא פלא שיהודים-חילונים רבים הצטרפו למהפכנים מהאזור הקומוניסטי, כשהעלו רעיונות רדיקלים כיצד לשטח את עולם הכוח ולהשיג "שוויון חברתי". ביטול מעמדות, ביטול דתות, ביטול משכורות, ביטול קנין פרטי ועוד. ולמעשה, יהודים-חילונים לא רק הצטרפו לרעיון, אלא אף נטלו חלק בהובלת הרעיונות ובפעילות במפלגות הקומוניסטיות השונות. מה שמאפשר להניח שהצטרפות חילונית זו, הגבירה עוד יותר את הריאקציה החרדית מפני מאבקי שוויון. שהרי הנאבקים למען השוויון פעלו באופן אקטיבי לביטול הדתות, ואיסור על שמירת מצוות.

ומבחינת שוויון פנים חברתי, השעבוד הכוחני כמעט שלא היה נפוץ בקרב העם היהודי. התורה הרי אסרה על רדייה בעבד עברי, וחז"ל הרימו את מעמד העבד העברי לדרגה של "מי שקנה עבד קנה אדון לעצמו", כך שהשעבוד הפיזי נשאר רק  כלפי עבדים נכריים, שגם אותם התורה שחררה במידה והופעל עליהם כוח פיזי רב מידי (עבד כנעני יוצא בשן ועין) ומשיצאו לגלות, הפסיקו בכלל להעביד עבדים. ועיקר הבדלי המעמדות אצל היהודים היו על בסיס ייחוס (זכויות הכהן), חכמה (זכויות תלמידי חכמים) עושר ומעמד. שכולם אינם שעבוד כוחני פיזי.

סיום השעבוד הכוחני

אפשר למצוא תהליכים מקבילים שגרמו לכך שהשעבוד הכוחני פסק. במישור האידיאולוגי – התנועה לביטול העבדות והחשיבה מתקדמת של "עידן הנאורות". במישור הטכנולוגי – המכונות התחילו להחליף את בני האדם ואת הצורך בעבדים או בנשים כשפחות, ובמישור השלטוני – יכולות מתקדמות של תקשורת והתניידות אפשרו לחשוף שחיתות ועוולות שלטוניות – וכן העניקו לפשוטי העם יכולות התארגנות בכדי להעביר את הכוח מהשלטון המלוכני-דקטטורי אל העם.

כך שהעבדים שוחררו לשוויונם, והאשה לשוויונה, והנתינים והצמיתים שוחררו גם הם אל שוויונם. והכוח פוזר בין כולם ויחד עמו התפזר המאבק עליו.

ומכאן עברו המאבקים לזירת הזרות.

זרות ויזואלית

כשהעבדים השחורים שוחררו להיטמע בין הלבנים, וכשהנשים שוחררו אל בין הגברים, הכוח עבר אל המוח, והמוח בנוי לחשיבה תבניתית. ואחת ההתמחויות שלו היא לזהות את יוצא הדופן, את הזר.

שחורים ונשים כמיעוט, הם זרים ויזואלים בולטים. הגברים והלבנים קולטים בחלקיק השניה כי המצטרף או המצטרפת לעבודה – הוא שחור או אשה. והמוח שהתרגל לסביבה נטולת נשים או שחורים – לא מוכן לקבל את הזר או הזרה שהגיעו מהמעמד הנחות כשווה בין שווים בטבעיות. כך שהיחסים איתם פונים לצדדים קיצוניים – הנשים עלולת לזכות לקירוב פיזי קיצוני, והשחורים לריחוק קיצוני, ומכאן החיכוך החדש וחוסר היכולת לפעול בהרמוניה. ואמנם עולם השעבוד תם, אך הוא לא נשלם. השעבוד עבר עידון והוא עשוי להתבטא ביחס משפיל או מבזה, או ברמה עדינה יותר, ברמות שכר והדרה חברתית.

וכיון שהשעבוד עוד לא תם, גם המאבק לא העלה אבק, והוא מתמקד בקבלת הזר והשונה כשווה בין שווים. אמנם במקור היו גם משרתים גברים ועבדים לבנים, ויש הטוענים שבכמויות גדולות יותר מהשחורים. אבל המאבקים הבולטים היו על מעמדם של השחורים ושל הנשים – משום שהם הזר הבולט. העבדים הלבנים ששוחררו – לא התקבלו כזרים כל כך. וכך גם הגברים מהמעמד הנמוך יותר. 

מנקודת מבט חרדית

מנקודת מבט חרדית, המעבר לפערים על בסיס זרות היתה ברכה, ואדרבה, על מנת להיבדל מאחרים, הקפידו עוד יותר על לבוש שונה בכדי להיות זרים. כלומר, שהמאבק למען התעלמות או טשטוש של הזרות הויזואלית, מנוגד לחלוטין לעמדה החרדית ששואפת להיבדל ולהדגיש את הזרות הויזואלית.

מבחינה פנים חרדית, לאור הדגש הגדול על הלבוש והנראות החרדית, צפוי אם כן שישמר פער בין הגברים לנשים, ובין האשכנזים הלבנים למזרחיים הכהים. מדובר בפער צפוי מראש, כיון שזרות ויזואלית היא מבורכת, ואין כלל רצון או חזון לשנות את החשיבה בנושא.

ומאותה סיבה ישנם פערים בין הזרמים הליטאיים והחסידיים על בסיס זרות ויזואלית, ומאותה סיבה מתפתחים פערים בין החרדים המקפידים על לבוש חרדי, לבין החרדים שנוטים להתלבש לפי צו האופנה והלבוש הישראלי.

הבעיה היא שפערים אלו קורעים את המגזרים לגזרים, ותחושת הקיפוח והאפליה בקרב המזרחיים הולכת וגוברת, לצד התרחקות "החרדים המודרניים" מהזרם המרכזי. הרבה מילים ודיונים נשפכו בנושא, אבל לכאורה כל עוד הציבוריות החרדית תעודד התבדלות וזרות חיצונית על בסיס ויזואלי, אזי תהיה בכך השפעה ועידוד לזרות ויזואלית פנים חרדית.

אקורד הסיום במאבק הזרות

לעומת החרדים, בשאר העולם אפשר לומר שעיקרי המאבק מאחורנו. אחרי שברק אובמה שימש כנשיאה השחור הראשון של ארה"ב, היה בכך מעין אקורד סיום של ניצחון במאבק על שוויון השחורים. אין עוד שום תפקיד זר להם, עוצמתי ככל שיהיה. וכשהילרי קלינטון התמודדה לנשיאות היה בכך גם שאיפה להביא סוג של ניצחון כזה בזירת הגברים-נשים. אבל על אף שלא ניצחה, למעשה נשים כבר ניהלו ומנהלות מדינות רבות עוצמה כמו  גרמניה ובריטניה, ובאופן כללי ברחבי העולם הגיעו כבר עשרות נשים למעמד של ראשות ממשלה וכדומה. ולא מן הנמנע שבעשור הבא גם ארה"ב תזכה לנשיאה, אשה.

אז נכון שעדיין קשה, ועדיין אין שוויון של ממש, לא ביחס של הגברים לנשים ולא ביחס של לבנים לשחורים. והמאבקים על כך נמשכים, אבל כאמור, זה כבר כאן יותר משם.

ובעולם שכבר התקדם בתחום הנשים והשחורים, התפתחו מאבקים אחרים, באזור הנוחות וההכלה החברתית.

נוחות והכלה

חד מיניים ומהגרי מגדר לא נראים אחרת, הם לא זרים ויזואלים. המוח לא מתייג אותם כשונים, אלא להיפך כרגילים. ומשכך מתנהגים איתם כרגיל. מצפים מהם להתחתן כרגיל, ולהתנהג כרגיל. ואז מתברר שהם לא רגילים. והמוח לא יודע איך לפרש את זה. "הוא הרי נראה רגיל, אז איך זה שהוא שונה?" "היא נראית רגילה, לא יכול להיות שיש לה בעיה".

אבל, למעשה יש הרבה זרים התנהגותיים, שלא מעוררים את אותה רמת ענין. השמאליים, האלרגיים, ועוד. ואף אחד לא נלחם למענם או לטובתם. השמאליים סובלים על שמאל ובעיקר על ימין מהיותם שונים. 

ופה הטכנולוגיה דווקא נוטלת חלק בקושי החיים, מכשירים רבים מעוצבים ליד ימין, החל ממכשירים פשוטים כמו המספריים והפותחן, ועד ללחצנים שונים בטלפונים ומכשירים שמיועדים לאגודל ואצבע ימין.

אז למה לא נלחמים למען שוויון השמאליים?!  ומה עם האלרגיים שנמנע מהם להשתתף בפעילות חברתית חלבית, להזמין פיצה, לאכול במבה, ולנגב חומוס?! 

יש פה ושם ימי הזדהות, אבל אין התגייסות מערכתית לטובת הקהילה האלרגית או השמאלית, שמתקרבת לרמת הפעילות לטובת הלהט"ב – כי לחברה האנושית אין התנגדות לחוסר הנוחות שלהם. בגלל שהם נראים רגילים הם לא מקוטלגים כשונים ולא מפתחים כלפיהם רגשות לא לטוב ולא למוטב. לעומת זאת קהילת הלהט"ב מעוררת התנגדות, בעיקר על רקע דתי-שמרני. וברגע שמתנגדים להם, מדירים אותם ומתייחסים אליהם כאל מעמד נחות. לא משעבדים אותם, וגם לא מתייחסים אליהם כזרים. אבל כן פוגעים בנוחות והנינוחות החברתית שלהם. 

בסביבה שאינה דתית, איש או אשה ש"יצאו מהארון" לא יסכנו את חייהם כבעבר, וגם לא את המעמד והמשכורת או כל זכות אזרחית אחרת, אבל הם כן יזכו למבט חצי עקום מהסביבה והרבה רכילות סביבם.

ועל זה המאבק המרכזי כיום. על אזור הנוחות והמקובלות החברתית, ובזה שותפים גם הזרים הויזואלים.

הציפיה של דורשי ה"שוויון החברתי" היא להגיע למצב שבו כל האנשים יהיו שווים מבחינת המקובלות החברתית ללא הבדלי גזע, צבע, סוג השיער, שפה, דת, מגדר, נטיה מינית, גיל, נכות גופנית, נכות נפשית, ועוד שורה של סממנים היוצרים זרות ויזואלית או חוסר נינוחות חברתית.

מנקודת מבט חרדית

ניתן לומר שבתודעה החרדית, הדיון הציבורי הוא עדיין בשלב קבלת הזר והשונה ויזואלית. ומשכך כלל לא עוסקים בפערים חברתיים של נוחות ומקובלות. השאיפה של הפרט בחברה היא להיות כמו כולם, להיראות כמו כולם, ולהתרחק מתיוג של שונות. ובמצב כזה, בוודאי שאין כוונה להתייחס לחריגים ולשונים ולבוא לקראתם.

בנושא הלהט"ב כלל אין סיכוי לדיון, מאחר והוא נוגע לתחום המיני שגם כך מאוד רגיש ומטוייח בשיח הציבורי. אבל מעבר לכך, גם בעלי נכויות ומגבלות למיניהם, אינם נמצאים בתודעת השוויון החברתי. 

בחברה החרדית, אין הנגשה למוגבלי תנועה, כולל קשישים שמכתתים רגליהם בכל יום לבתי הכנסת, ולא מצליחים לעלות במדרגות ושלא לדבר על חדרי שירותים מונגשים. אין ליווי בשפת הסימנים עבור כבדי שמיעה באירועים ושידורים ציבוריים, משום שלא רואים בכך צורך.

ולכאורה לא תהיה התקדמות בתחום, עד שלא יתרחש מעבר משאיפה לחברה בעלת זהות אחידה והומוגנית, אל חברה הטרוגנית, בעלת גוונים שונים אך עם זאת הרמונית. אבל איך זה אמור לקרות?! 

בעולם המערבי, יש שתי גישות כיצד להתייחס לשונות החברתית וכיצד לשמור על הרמוניה חברתית על אף השוני בין האנשים. ובמידה מסויימת, שתי גישות סותרות זו לזו.

השגת שוויון באמצעות גיוון והתעלמות מהבדלים

אפשר לאמן את המוח להתרגל לסביבה הטרוגנית, ולא לשים לב לפרטים הקטנים. וכשמתרגלים להתעלם מהפרטים – כבר לא יכול להגיע פתאום אדם בצבע ומראה שונה, כי כולם שונים זה מזה וזה בסדר. זה כמו שכל צבע מקובל כיום כצבע לגיטימי של חולצה. אולי לא בקצה הבוהק והרווי, אבל באופן כללי כל צבעי הקשת מתקבלים. למה? כי המוח הורגל לזה שזה בסדר ואין פה אמירה חריגה. לעומת זאת אצל הגברים במגזר החרדי, שהתקבעו על חולצה בצבע לבן. מי שיגיע עם כל צבע שהוא לא לבן – יחשב לזר ושונה. 

וגם ברמה ההתנהגותית, ככל שיהיה גיוון בהתנהגויות של בני אדם – כולם יוכלו להרגיש בנינוחות חברתית. כיום, כאן בישראל, כשאשה עובדת כנהגת אוטובוס או רכבת קלה, היא תקבל תשומת לב על הפעולה הלא שגרתית. שלא לדבר על אשה כשחקנית כדורגל בקבוצת גברים. אבל ככל שזה יהפוך לנורמה – זו פשוט תהיה הנורמה שהמוח לא יזהה אותה בחריגה בין תבניות החשיבה..

לפי גישה זו, האם נהגת האוטובוס תשים לב לכך שבמדבקה בקדמת האוטובוס כתוב "שים לב, חובה להפעיל את הטכוגרף [מכשיר לתיעוד שעות, קילומטרז' ומהירות] לפני כל נסיעה"? אמנם המדבקה מנוסחת בלשון זכר, אבל לא נורא ולא איום. בגישה של התעלמות מהבדלים, אזי יש גם התעלמות מהבדלי ניסוחים כאלה ואחרים.

ובאותה גישה, גננות, בדור ביניים, תקפדנה לרכוש בובות שחורות וג'ינגיות, לצד בלונדיות וסיניות, לגן הילדות הלבנות. בכדי להרגיל אותן לגיוון והתעלמות מהבדלים. ואותן גננות גם תשמחנה לקבל גברים לצוות הגינון בשם הגיוון.

זו גישה סלחנית ביחס להבדלים בין האנשים. ורק במקרה קיצון היא בלתי נסלחת, לדוגמה כשהיא שולחת חיילות לתפקידי גברים בשם ההתעלמות מההבדלים, ותוך ידיעה שמדובר בחוסר התאמה מובהק ועומס פיזי שעלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים.

היתרון של הגישה הזו הוא שהיא מטפלת בעומק, והחזון שלה הוא לא שנקבל את השונה על אף שהוא שונה, אלא שכבר לא נשים לב שהוא שונה. ועיקר ההשפעה שלה הוא על האדם המכיל, היא מרחיבה את ליבו ומרגילה אותו להתעלם מההבדלים, ומקוצו של יוד.

 לעומתה קיימת גישה הפוכה.

השגת שוויון באמצעות דקדוק בפרטים הקטנים

גישת הדקדוק גורסת שהשוויון יושג כשכל שונה יקבל את מבוקשו. הרי אם כל פעילות ציבורית תעבור התאמה לרגישויות של הזרים והשונים – אזי כל אחד יחוש בנינוחות חברתית. כשכהה העור ירצה לשלוח אמוג'י "לייק", הוא יוכל לבחור את צבע העור המייצג אותו. כשאשה קוראת את תנאי השימוש באתר – היא תוכל לקרוא את זה בניסוח נקבה או לפחות שפה א-מגדרית. וכשילד למשפחת "אבא ואבא" עומד בפני טופס בירוקרטי הוא לא יעמוד בפני סטנדרט חברתי של "שם האב ושם האם", אלא יוכל למלא את הפרטים של הורה 1 והורה 2, וכך הוא יחוש שווה בין שווים, ולא שונה בין שווים.

בגישה הזו, אין התעלמות מפרטים, ואין התעלמות מהבדלים. והיא מעודדת כל מי שחש חוסר שוויון – לשים לב ולדקדק, וכמובן, להרים קול זעקה עד מלחמת חרמה כשמשהו לא מסתדר בקוצו של יוד.

גישה זו היא למעשה גישה של תביעת זכויות. זכותי להרגיש נוח במרחב, ולכן המרחב צריך להתאים את עצמו אלי. וברגע שכל אחד צריך להרגיש נוח במרחב, אזי כל סגנון חיים מתחיל לדרוש את הנוחות שלו במרחב. 

הטבעוניים לדוגמה, לא חשים בנוח להשתמש באמוג'י של סלט שיש בו ביצה. ולכן גוגל הסירו עבורם את הביצה מתוך האמוג'י:

כבדי ראיה ושמיעה הדוגלים בגישה זו – דורשים שכל תוכן שעולה לאינטרנט יהיה נגיש להם. ואם בעל התוכן לא מסוגל להנגיש אותו – אזי שלא יעלה את התוכן בכלל. למה? "כי זכותי להרגיש נוח במרחב, ולכן המרחב צריך להתאים את עצמו אלי".

איזו גישה מתאימה לציבור החרדי?

למעשה, בגישה של דקדוק בפרטים, ניתן דגש חזק על שימור הזרות והשונות. משום שהיחסים בין ה"רגיל" ל"שונה" הם חד צדדים, הרגיל צריך להתאים את המרחב עבור השונה. ואילו השונה לא אמור לוותר על קוצו של יוד, ולא להתחשב בצרכיו של ה"רגיל". כך שה"שונה" לעולם ישאר "שונה".

ומבחינה מסויימת כך נוהגים החרדים במרחב הציבורי הכללי. מבקשים שהמרחב הכללי יכיל אותם, ויתאים את עצמו אליהם, אם מבחינת שבת, כשרות, צניעות ועוד.

האם זה מצליח? או מעורר יותר מחלוקות? וצריך גם לשאול האם הציבור החרדי נוהג באותה מידה פנימה, ומכבד את השונים והמיעוטים בתוך המגזר באותה מידה?!

מול גישה זו, ישנה את גישת ההתעלמות והטמיעה, בגישה זו שני הצדדים שותפים ליחסים הללו, אתה תתרגל אלי, ואני אליך. אני לא דורש ממך ואתה לא דורש ממני. אנחנו מנסים להיות חברתיים, לחיות זה עם זה ולהתרגל זה לזה. להרחיב את ליבנו להכיל אוכלוסיה מגוונת ושונה, אך לא לצמצם זה לזה את מרחב המחיה.

הגישה הזו מפחידה יותר את הציבור החרדי, מאחר והיא דורשת לתת מקום ולכבד את הלא חרדי, הלא כשר, הלא צנוע. והלא מסיבה זו נמנעו מלשמוח ב"אמנציפציה" והשוואת זכויות היהודים לעמי הסביבה.

בסופו של דבר, הציבור החרדי  נקט עד היום בשיטה החד צדדית, לפיה המיעוט מבקש שיתחשבו בו מבלי לגמול את הציבור בחזרה. לבינתיים, לפי מדדי המקובלות החברתית, הציבור החרדי הוא עדיין הציבור הכי מושמץ ושנוא בישראל. ומבחינת החרדים כאמור מדובר בברכה, כיון שההתבדלות נמצאת במרכז החשיבה והתודעה.

וכל עוד לא ישתנה משהו בחשיבה זו, לכאורה אכן אין מקום לדיון וקידום "שוויון חברתי" במגזר החרדי.