כילד הייתי מתפלל בבית כנסת של מזדקנים, אנשים שהכרתי אותם בשעות אחה"צ הנעימות של החיים שלהם, ולאט לאט התקרבו אל שקיעתם, הבהבו את אחרוני קרני החיים. אותו אחד שהיה הולך מהר, פתאום הולך לאט, וזה שהלך זקוף פתאום משתוחח, זה שצעד בנמרצות נעזר במקל, ומי שהיה ראש המדברים פתאום סובל מדמנציה ומדבר שטויות.
כשזה קרה, כשהייתי ילד בגילאי 6-12, בכלל לא ידעתי שאני עד לסיטואציה די ייחודית לילדים, בדרך כלל בתי ספר ומועדוני קשישים – לא נפגשים האחד עם השני. אבל אצל הדתיים והחרדים – בית הכנסת הוא מקום מפגש של כולם עם כולם, העשירים והעניים, החסידים עם הליטאים, אשכנזים עם ספרדים, ועוד ניגודים כאלה ואחרים.
אבל לא בכל בתי הכנסת יש גם שילוב של זקנים וילדים, וזה קרה בגלל שמדובר היה בבית הכנסת הוותיק של שכונה וותיקה. המשפחות הצעירות הראשונות היו מיעוט, והגיל השלישי היה הרוב. בשבוע שעבר נפטר אחד מאחרוני הזקנים בבית הכנסת, וזה הזכיר לי את החוויה שרוב הילדים שהגיעו אחרי כבר לא חוו אותה.
אבל עוד לפני שחושבים על הילדים, צריך לחשוב על האדם עצמו ועל משפחתו. האם האדם נהנה לדעוך לאיטו? הוא לא נהנה מזה.
האם המשפחה נהנת מדעיכה איטית של ראש או ראשת המשפחה? גם לא.
אבל אומרים, אלו החיים, זה מה יש.
וזה עוד במקרים קלים של דעיכה איטית, שיש בה מימד של פרידה איטית, שמקילה על המשפחה להפנים את הפרידה ההולכת ומתקרבת. אבל לצערנו יש גם דעיכות שהן ארוכות ומתמשכות. חולים סופניים המחוברים למכשירים המחדירים בהם חיים בעל כורחם, מבלי לתת להם לנוח על משכבם בשלום.
כיום אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה. אם יתחילו לנתק חולים מהמכשירים ויקימו בתי הרדמה אליו מגיעים אנשים להירדם לנצח מרצון – החשש הוא שיהיה בכך מדרון חלקלק שיוביל להקלת ראש בערך החיים.
הטריגר לפוסט: פטירתו של אחד מאחרוני המזדקנים מימי ילדותי, שראיתי אותו בימיו הטובים ובדעיכתו האיטית בשנים האחרונות.
