בתחילת השבוע השתתפתי בכנס "שחרית" שמטרתו להביא לאולם אחד את בליל השפות הנשמעות בארצנו, כולל חרדים:
עברית וערבית, חרדית וחילונית, ימנית ושמאלנית, וגם רוסית. מתוך כוונה ליצור מחנה משותף שמסוגל לתכנן את העתיד יחד.
נרשמתי למושב "החרדים באים" שהיה אמור לדון בבשורה שבכניסת החרדים לעמדות השפעה מגוונות.
לצערי, המושב לא הוציא בשורה, גם תרבות הדיון היתה בעייתית וגם כמה חרדים שראו חילונים בקהל ונכנסו מיידית לעמדת מגננה במקום להיפך, לעמדת השפעה. לבשר בשורה.
מה שהותיר בי הרהורים, איזה בשורה היא זו "החרדים באים" האם היא בשורת ימים טובים או ימים שחורים?!
הפיגועים
הפיגועים היום מלמדים על אזלת יד של המנהיגות לחסל את הטרור. וכאן עלינו לשאול הכיצד נפלנו לטירוף שכזה? החברה הערבית מקדשת עלינו מלחמה והיהודים אינם מגיבים? הלא הקמנו מדינה בכדי להימלט מהפוגרומים, הכיצד הם מגיעים אלינו עד הבית?
הבה נחקור קצת את השתלשלות מחלת ה"אין אונים".
הרי כל אדם נורמלי – כשמאיימים על חייו – משכים להרוג את הבא להורגו. זו הנורמליות. לא מחכים שהרוצח יצליח "ואז נראה מה נעשה".
אבל כאן בארץ העניינים הסתבכו, שוטר/חייל חושב פעמיים לפני שינקוט בצעד חמור, מחשש לתביעה וענישה. מי יתבע ומי יעניש? מי יעכב את קידומו או יוריד אותו מדרגתו?
אנשים בהיררכיה שרוצים להיחשב "נאורים", או אנשים זרים שנוקטים בטרור משפטי שמטרתו בסופו של דבר להימנע מ"כיבוש" וכלל לא משנה שהסכסוך לא קשור לכיבוש – בעיני האירופאים שרצחו אותנו – זו טענה מספיקה בכדי להתגולל עלינו ולהצדיק את הקריקטורות נגד היהודים.
מה אם כן גורם למנהיגים להיכנע לאירופאים?
הרצון להיות חלק מהם. כלומר מחלת האין אונות מקורה ברצון להשתלב במשפחת העמים.
החרדים באים
מול עובדה זו – בשורת "החרדים באים" היא בשורה אדירה של אנשים שאינם נושאים עיניהם "מערבה".
כאשר אין פוזלים אל עבר הצביעות האירופית, ההיגיון חוזר והשיגעון מתפזר. אפשר בקלות לחסל את הטרור. בלי לחשוש מעקימת אף, בלי לחשוש מחרמות וגידופים.
פשוט לעשות את הנכון והישר.
חרדים ובג"ץ
הציבור היחיד שיצא בהמוניו להפגין נגד הבג"ץ מתוך טענה שמדובר בבית גבוה לאי צדק – הוא הציבור החרדי.
כיום, ומתוך מאות פיגועים שיצאו לפועל רק בגלל פסיקות "נאורות" של הבג"ץ שמנעו חיסול טרור. אנו מבינים שתהליך השמדת הרוע מתחיל בשופטי אמת בירושלים.
כיום ומתוך מאות הרוגים שנהרגו רק מתוך פחד להשמיד טרור על אף ההאשמות צבועות של "אפרטהייד" וכדומה – אנו מבינים שהפזילה אל "מה יאמרו הגויים" היא מחלה קשה.
אם כוחות הביטחון יענישו בעונש מוות את כל המחבלים המוכרים לשב"כ והמשטרה – אף יהודי לא ימות מכך.
אבל הם לא רוצים, כי זה לא "הומאני" להעניש בעונש מוות.
מי המציא את דת ההומניות שמעדיפה שחפים מפשע יהרגו – ורק אז יחסלו את המחבלים?
פתאום הבנתי שאין כאן פחד מ"חרם אקדמי" אלא רצון אמיתי להיות חלק מתרבות אירופה.
ואף אחד לא יושיע אותנו מכך כשם שאף אחד לא יושיע את אירופה שבשם צדק מזוייף מאפשרת את השתלטות האיסלאם והרוע עליה.
השאיפה היהודית
בתפילה היהודית מזכירים שלוש פעמים ביום את הסדר ליצירת סדר: קיבוץ גלויות, שופטי צדק, חיסול הטרור, העצמת הטובים, ורק אז בנין ירושלים.
כשמקיימים: את "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה" התוצאה היא: "והסר ממנו יגון ואנחה".
ארגוני טרור משפטי כמו בצלם ושלום עכשיו – חיים אך ורק בזכות שופטי הרשע אשר בירושלים.
היגון והאנחה של תושבי דרום תל אביב הם רק באשמת משפט עוול חסר רחמים.
ולכן ברור שכשהחרדים באים, הם מביאים בראש ובראשונה נורמות של יושרה פנימית וחיצונית.
האויב הוא אויב והאוהב הוא אוהב. בלי טשטוש ובלי בלבול, בלי מורא ובלי כניעה.
התוצאה היא בסופו של דבר תהליך שלום אמיתי שאינו מבוסס על התעלמות מהמרכיב הדתי של הסכסוך, אלא להיפך ומתוך חינוך דתי נגד אלימות.
וברגע שהמרכיב האלים יעלם מהאזור – נוכל להתכנס יחד דוברי עברית וערבית, חרדית וחילונית, ימנית ושמאלנית – ולהתבונן במשמעות העמוקה של החזון היהודי:
אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד. וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.
וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב.
ערכי התורה מספקים את היכולת והתעוזה לעשות את הנכון – נגד כל הזרם, כמה מליוני יהודים נגד מליארדי אנשים.
וברגע שעושים את הנכון, פתאום הבעיות הנלוות נעלמות. אין יוקר מחיה כי אין מלחמות.
אין סכסוכים ושיסוע מגזרים כי אין צבא.
אין הרוגים ופצועים כי אין אלימים.
אין בתי סוהר כי אין פשיעה.
ואז יפטיר המפטיר: "אוי, נו, אלו סתם חלומות באספמיה, תמיד יהיו מלחמות ואלימות ופשיעה, עזוב, זרום עם החיים, ואל תנסה להטיף פה דת".
ובגלל אנשים כמוהו אנחנו עדיין מדשדשים בבוץ. ונמשיך לדשדש.
