שטיפת מוח, מה הפיתרון?

אפשר לשטוף סטריאוטיפים, אה, הוא עם כיפה/היא עם מכנסים/מבטא ערבי/חום כושי.

אבל את זה אי אפשר לעשות לבד, בלי מפגש פנים מול פנים, השטן הדמיוני נשאר שטן, אם לא רואים את השני בגובה העינים, בשיחות חכמה בשניים – קשה. קשה לשטוף את המוח.

אפשר לשטוף השקפות עולם: "אולי לא כל כך נורא להיות דתי" "אולי אפשר להיות חילונים ואנשים טובים" אולי אפשר לחיות בשלום" אולי אין ברירה אלא להילחם בחרב".

אבל גם את זה אי אפשר בקלות. כי כשיוצאים מהמקלחת חוזרים למעגלי החברה. במשפחה זה לא כל כך מקובל, בעבודה יצחקו עלי, השכנים ירימו גבה.

אז מה? אין פיתרון לשטיפת מוח? אין אפשרות להתחבר לעצמי? לערכים שאני מעריך באמת?

יש פיתרון, יש ויש. לשטוף את המוח שוב.
אבל הפעם בכוח עצמי, בלי פמפומי רדיו, בלי הבהובי טלוויזיה, בלי מורה, בלי מרצה, לבד. להיכנס למקלחת ולשטוף לשטוף לשטוף.

ולהפוך את המים לחומה בצורה, לאנרגיה עוצמתית.

מה יגידו? לא משנה!
מה יאמרו? לא משנה!
כל כך בטוח בעצמי? לא. אבל אני מברר, אני חוקר, לא מוכן להתבסס על מה ששטפו לי אחרים אל תוך המוח.

לעשות "דווקא" נגד? לא. ברור שלא.
להיות הייחודי/המוזר/הקיצוני? לא, ממש ממש לא.
להיות אני, כפי שהייתי אתמול, כפי שהייתי שלשום, אבל טיפ טיפה חכם יותר.

לשמוע את שני הצדדים, לחקור את שני הצדדים, להבין את שני הצדדים.

אבל לאחר מכן לקבל החלטה, החלטה שקולה, גם אם לא נעימה.
החלטה שלאחריה אני עשוי להיות אחר מאשר לפניה.
אבל מתוך עיניים פקוחות, פיקחיות, מתוך שמירה על איזון וירידה לעומק נימי הפיתוי.

מתוך יכולת לדברר את עצמי באופן נעים לשמיעה, באופן ביקורתי ושמירת קשר עין וכפות רגליים צמודות לקרקע.

כעת. כעת אני יכול להיות אני, ואם אני לא חש דחף עצום ללכת ולשטוף לכל הסביבה את המוח עם התובנות החדשות שלי – או אז אני יכול להיות בטוח ששטפתי את עצמי כהוגן ומוחי טהור.