פורסם בקבוצת הפייסבוק "יוצאים נכנסים ללב"
————————————–
לא יודע למי כתבתי ולמה,
אבל נתקלתי בקבוצה וזה מה שזרם לי במקלדת:
תארו לכם פרידה מההורים והמשפחה ונסיעה לחו"ל.
תארו לכם יתמות.
תארו לכם שנודע לכם שאתם מאומצים, אסופיים – אין מידע מי ההורים.
אתם נקלעים למקום בלי לדעת את השפה, רק הידים מנסות לאותת.
חבר טוב בגד.
מכר נאמן רימה אתכם, נעלם עם סכום כסף גדול שהלוויתם לו.
כל הרגשות הקשים עלולים להתערבל אצל היוצאים בשאלה שמתנתקים מהמשפחה.
פרידה, ניתוק, בלבול זהות, חוסר היכרות עם התרבות והשפה החדשה, נבגדות, תחושת עושק.
פלא שנכנסים לדיכאון? או שפלא שיש כאלה שלא נפלו ברוחם?
אז מה הפיתרון? אין פיתרון.
איך מתגברים על געגועים?
איך מתגברים על תחושת בגידה?
איך נטמעים אל תוך עולם חדש?
צריך לשנס מותניים. ולהבין שמתחילים חיים מחדש.
אין קיצורי דרך, אין פתרונות קסם.
אבל צריך לשים חזון: "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?"
מי שמנסה להעביר את הימים בבטלה, שיחות עם חברים/חברות, שיטוט באינטרנט וחרישת כל פורום של יוצאים/אנוסים/אתאיסטים – גוזר על עצמו חיים ללא תכלית, סיכויים נמוכים לשיקום
אז לעצור רגע ולחשוב: "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?" ובמילים מבוגרות יותר: אני תקוע/ה כאן, לאיפה אני רוצה לזוז בחיים?
להתגייס לצה"ל? להקים עסק? להיות רופא מומחה? פוליטיקאי/ת מוצלח/ת? צלם/ת? אמן/ית?
בלי מטרה מוגדרת ועם לעיסה חוזרת של מה היה ומה הווה ומה יהיה – אין עבר ואין עתיד.
"אבל אין לי כסף לאוכל/מגורים/לימודים/הקמת עסק!"
זו בעיה, ללא ספק.
מתוך כל האופציות אני חושב שהכי קצר זה לשקול להישאר עוד קצת זמן עם כסות חרדית ולקבל עוד קצת זמן להתארגנות.
או אפילו להגדיר תקופת זמן מוגדרת לחזרה לכסות חרדית/חיק ההורים. לומר שכרגע רוצים לנסות עוד קצת גם בלי להתכוון לשום מילה.
(כן, זו רמאות, אבל דיכאון וייאוש וטלטלת נפש חמורים יותר.)
הבנתי גם שלמעשה קמ"ח מחוייבים לסייע לכל מי שעבר במוסדות לימוד חרדים, ככה שצריך פשוט להחליט על מגמת לימודים ולבקש מהם מלגת לימודים.
גיוס לצה"ל – למי שעדיין בגיל ומתאים – זו אופציה לא רעה בכלל, כי בסופו של דבר מדובר ב"כור היתוך" שמאפשר להשתלב בחברה הישראלית כאזרח מן השורה.
לגבי הרגשות שעולים וצפים פה, מה אומר ומה אדבר, אישית אני פחות מתחבר לעולם הרגשות,
אבל קשה לי להאמין שמישהו במצב קשה מתעודד כי "בחוץ זורחת השמש", ו"אחרי נפילה יהיו זמני תקומה"
ועוד אי אלו רמאויות שאדם צריך לרמות את עצמו כביכול טוב לו או אמור להיות לו טוב.
מצד שני בלי לחיות על הקרקע ממש, קשה לדמיין: "מה אני רוצה" מתי אני אסכים ואומר: "טוב לי".
חלק מהיציאה כרוכה בניתוץ "דמות אב" ו"סמכות", אין יותר דמות חיקוי חקוקה באש עליה אנו אומרים "כזה ראה וקדש",
ולכן חלק מהקרקוע ונחיתה למציאות היא התובנה, אני האב, אני האם, אני מתחיל שושלת חדשה.
אני נושא באחריות, אני צריך להגדיר מה החזון שלי, ומה הרצוי, מתי אני אהיה מרוצה מהחיים.
זה שיש לבלוב יפה בחוץ לא גורם לאושר, זה בונוס. האושר הפנימי הוא כשאני יודע שאני במסלול הנכון.
