שידוכים מול היכרות אישית – הויכוח הגדול סביב שולחן עגול

משתתפים: שדכן, שדכנית, אב, אם, רווק, רווקה, גרוש וגרושה.

שדכן

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את הדיון מהזוית שלי שהיא כמובן המלצה חמה להינשא בשיטת השידוכים.

ההחלטה להינשא היא לא פעולה של מה בכך, וכמו בכל החלטה גורלית בחיים, חשוב שההחלטה תהיה שקולה ורציונלית. כשדכן, אני טוען שנישואים על ידי שידוך הם נישואים מוצלחים יותר, משום ששיטת השידוכים מביאה להחלטה מקצועית יותר. ואני רוצה לבסס את טענתי על שתי הנחות מרכזיות.

• ככל שאנשים קרובים יותר בדעות ותרבות – הסיכויים גבוהים יותר שיוכלו לחיות יחד לאורך ימים.
• במפגש ישיר לצורך היכרות נלווים מתחים ושיקולים נוספים שמפריעים לשיקול הדעת והחלטה רציונלית.

בהיכרות על ידי שידוך, מתבצע בירור מקיף על הרקע התרבותי והמנטלי של בני הזוג, כמו כן יש בירור מקדים על ציפיות ושאיפות בחיים, וכן בירור אצל חברים ומכרים על אופי המיועד לשידוך. כך שמראש אפשר לצפות ליותר סיכויים ותאום ציפיות על מנת לקיים חיים משותפים לאורך ימים.

ולגבי השיקול הרציונלי, היכרות ישירה מלווה תמיד במתח חברתי-מיני, כיון שאין בירור מקיף – אזי הפגישות הן הרושם היחיד שיש לצד אחד על הצד השני, מה שמטשטש מאוד את הרושם האמיתי.

רווקה

אני חושבת הפוך לחלוטין, שיטת השידוכים היא שיטה פסולה וכבר ארחיב למה, אבל אני חייבת להתייחס לדברי השדכן שחושב ששידוך יוצר נישואים מוצלחים יותר. זה ממש לא נכון. אמנם אפשר לראות שיש פחות גירושים אצל מי שמתחתן דרך שידוך, אבל נתבונן קצת יותר נגלה שזה מחזיק מעמד בגלל לחץ חברתי, ולא כי באמת יש יותר התאמה, בתחילה מפחדים להתגרש בגלל בושה מההורים והתיוג החברתי, ואחרי זה כשכבר יש ילדים – זה עוד יותר קשה.

אבל בכלל אני חושב ששיטת השידוכים פסולה בפני עצמה – בגלל שלוש סיבות:

• שליטה על אחרים: שיטת השידוכים מתבססת על שליטה של מישהו אחר בהחלטה גורלית של החיים
• פגיעה בחלשים: בשידוכים פוסלים הצעות על בסיס תיוגים: הוא ספרדי, אבא שלה עובד, המשפחה שלו נמוכה, יש להם חולי סרטן במשפחה. וכו'. הם כולם אנשים, שאפשר לפגוש אותם ולמצוא שהם אנשים נהדרים שלא קשורים לשום סטיגמה, אבל שיטת התיוגים פוסלת אותם מראש ואפילו לא יוצאים לפגישה.
• השגחה פרטית: חז"ל אומרים שהקב"ה יושב ומזווג זיווגים – אז למה לא מאמינים שכל שידוך יכול לצאת לפועל על ידי הקב"ה? למה לא לתת לו להפגיש בין אנשים במקרה?

אבא

את מאשימה את ההורים בלחץ חברתי, ובהשתלטות על הילדים, ואני רוצה לומר שזה נכון שיש לחץ מההורים ויש פה היבט של שליטה – א-ב-ל זה שווה! וזה ראוי. צריך לשים על המשקל את האפשרות להחזיק נישואים קצת פחות מוצלחים – כי ההורים לוחצים, מול האפשרות של פירוק משפחה על כל הסבל הכרוך בזה. אז במקרים שהמצב ממש בלתי נסבל – מתגרשים, גם אצלנו. אבל אם אפשר לסחוב – עדיף לסחוב מאשר לפרק משפחה. וברוב המקרים זה ממש לא המצב, כי כמו שהשדכן אמר, יש פה התאמה הרבה יותר טובה, ואני רוצה להרחיב על מה שאמר מההיבט של בעל שהתחתן בשידוך וכאב שכבר שידך כמה ילדים:

א. לגבי השיקול הרציונלי – זה חד משמעי, ראיתי אצל הילדים שלי, גם בנים וגם בנות, שהם היו מבולבלים לחלוטין, הם נתנו משקל גדול מידי למראה והלבוש, אבל עם כל הכבוד למראה – וצריך לתת לזה משקל – עדיין לא קונים עם זה לחם במכולת. הציעו לבן שלנו בחורה מוצלחת במיוחד. ביררנו עליה וכל החברות שיבחו אותה, היא היתה אסרטיבית והרוח החיה מאחורי פעילויות בסמינר, ו… קצת מלאה. בעדינות תחקרתי את הבן שלי – איך הוא מרגיש בשיחות איתה, האם השיחה זורמת? יש נושאים משותפים? ציפיות משותפות לסגנון הבית? והכל היה מצוין! הוא בעצמו אמר לי שחוץ מנושא המראה – הוא היה סוגר מיד.

ובמקרה הזה חשוב מאוד שההורים יתערבו כי הם רואים את הסיפור הגדול, בחור צעיר חושב מיד על המראה, והוא לא מבין שלטווח ארוך צריך יותר מאשר מראה, מה זה עוזר שהבחורה נראית טוב – אבל אין ביניהם כימיה, או שהיא תצטרך לעבוד בשכר מינימום. כמובן שצריך גם למצוא חן, אבל כל עוד לא מדובר במראה שדוחה אותו – צריך לעגל פינות. ואכן הלחץ שלנו עבד, והיום הוא נשוי באושר ובעושר, אשתו הגיעה מהר מאוד למשרת ניהול מכובדת עם משכורת טובה, ומשפחה לתפארת.

ב. לגבי תאום ציפיות – אם לא הבירורים המקיפים שעשינו על המשפחה ועליה – ממש לא היה מספיק 5-6 פגישות בשביל למצוא את הבחורה הראשונה ולהתחתן איתה. אני שואל את עצמי בשביל מה בחור או בחורה צריכים לנסות ולהתאכזב, לנסות ולהתאכזב – במקום לעבוד דרך גורם מתווך שמסנן מראש הצעות לא מתאימות.

גרוש

סיפרת את סיפור ההצלחה של הבן שלך. אשריך שזכית. אבל האם כל הילדים שלך עברו את אותו סיפור מוצלח? תרשה לי להניח שלא. אבל יותר מזה, צריך להבין שאנחנו ב2017, עם חופש הפרט והיכולת למימוש עצמי.

שיטת השידוכים שייכת לעולם הפטריאכלי שכפי שהוזכר מקודם -העולם הזה מבוסס על שליטה על מישהו אחר. וזה לחלוטין לא יכול להמשיך ככה.

אותי חיתנו בשידוך, היו לי אז שתי הצעות ואחת קרצה לי יותר, אבל ההורים שלי חשבו כמוך – שהם רציונלים ושאני מסונוור מההצעה השניה שהיתה משפחה מכובדת של ראשי ישיבות. והם התערבו לי בהחלטה הכי חשובה בחיים.

עכשיו, אני רוצה להבהיר מראש, שזה נכון שהורים עושים הרבה בחירות עבור הילדים, וזה מצויין – רק בשלב שהילדים עוד לא בוגרים ולא מסוגלים להחליט. זה מתאים לבחירת מוסד חינוך, וזה מתאים גם בלומר לילד למי להתחבר ולמי לא. אבל כל זה עד גיל 18. מגיל 18 – וכמובן הגיל קצת שונה לפה ולשם -תלוי בבחור והבחורה – כל העולם מסכים שהמתבגר כבר ברשות עצמו, וכבר סומכים עליו בכל החלטה בוגרת.

אני חוויתי את זה ואני מתנגד בכל תוקף לאפשרות הזו שהורים יחליטו עבור הילדים, אין לי בעיה עם שדכנים – ולא אכפת לי שבחור או בחורה יגידו, אני מעדיפ/ה ללכת לשדכנ/ית כדי לחסוך נסיונות כושלים אבל בסופו של דבר נישואים זו החלטה של האדם הבוגר – ואסור לאף אחד ללחוץ או להשתלט על ההחלטה הזו.

ומבחינת רציונליות – אדם בוגר לומד לקחת אחריות על ההחלטות שלו, ואם בני זוג שהכירו לבד – החליטו להתחתן – הם לוקחים על זה אחריות, ומקסימום הם יתגרשו, כן, זה חלק מחירות הפרט והזכות למימוש עצמי – שאנשים שהיה להם טוב יחד, וכעת לא טוב להם – שפשוט נפרדים כל אחד לדרכו. זה חלק מהחירות האישית בעולם המודרני. וזה מצויין.

גרושה

ובכן, גם אני גרושה, ואני לא מסכימה איתך בכלל.

אני דווקא התחתנתי "מתוך חירות אישית" כמו שאתה קורא לזה, הכרתי את בעלי לשעבר במסגרת עבודה משותפת במשרד פרסום. הוא היה קרייאטיבי, מצחיק, שנון. כולם אהבו אותו, והוא אהב אותי. יום אחד הוא הציע לי לצאת איתו, ואני נדלקתי. הייתי בשמים, שהבחור הכי מוצלח במשרד רוצה לצאת איתי. אפילו לא סיפרתי להורים.

יצאנו יחד והכל זרם, כי שנינו היינו מרוגשים עד השמים. כשזה הפך לרציני – הודעתי להורים שלי. הם נבהלו ומיד חשדו שכבר היה בינינו משהו, הם נכנסו ללחץ ודבר ראשון ביקשו שאפחית את הפגישות כדי שיוכלו לברר עליו. כמובן שלא הסכמתי – כי בדיוק כמוך רציתי "חירות" ו"מה זה שההורים יגידו לי מה לעשות", ו"אני כבר בוגרת, ואני אחליט לעצמי בהחלטות החשובות בחיים", ובכלל מה ההורים המבוגרים שלי מבינים בדור הצעיר, ואיך הם יבינו שהוא הבחור הכי מוצלח במשרד? וגם הוא למעשה הציע לי על דעת עצמו בלי לערב את ההורים.

בקיצור התעקשתי ולהורים שלי לא היתה ברירה, התחתנו, יצאנו לירח דבש ועשינו חיים משוגעים. ואחרי זה היה לנו כיף אמיתי לעבוד ביחד כזוג נשוי. עד שנכנסתי להיריון, והתחילו הבחילות ואחרי זה הקאות, בהמשך היו לי פצעים בפנים, והתחלתי להרגיש שמשהו זז אצלו. אחרי זה הייתי צריכה שמירת היריון – וכבר לא הגעתי למשרד עד אחרי חופשת הלידה. וכל אותו הזמן הלכנו והתרחקנו. כי תכלס' הוא רצה להמשיך עם החופש לעשות מה שבא לו. ופתאום הוא היה צריך "לסחוב אותי", כל עבודות הבית נפלו עליו, ואז התגלה הבן אדם האמיתי שבו, או יותר נכון חוסר הבן אדם שבו.

הוא התחיל לקלל ולברוח לחברים – ופשוט הרגשתי שהוא מישהו אחר, אני לא רוצה להאריך עכשיו וגם ככה פירטתי יותר מידי דברים אישיים – בקיצור – עם עיניים מושפלות באתי לאמא שלי ואמרתי לה "צדקת".

ואני רוצה להוסיף שתי נקודות נוספות על מה שהשדכן הציג.
הוא דיבר על תאום ציפיות ועל שיקול רציונלי, ואני רוצה להוסיף את נושא החשיבה לטווך ארוך והעובדה שההורים מכירים את הילדים יותר טוב מאשר הילדים מכירים את עצמם.

גם אם אתה טוען שגירושים זה חלק מהחופש, עדיין כל מי שאני מכירה – מתחתן עם מחשבה על טווח ארוך, עוד לא ראיתי זוג שסיכמו מראש, אנחנו מתחתנים לשנה, ואחרי שנה נחשוב אם לחדש חוזה…

כלומר מדובר בחוזה לטווח ארוך, וכשחותמים חוזה לטווח ארוך – לוקחים הרבה יותר שיקולים בחשבון.

חיי נישואים הם לא משהו סטטי – תמיד יש מצבים חדשים, היריון, לידה, קניית דירה, חיפוש עבודה, ועוד היריון ועוד לידה – שזה כבר שונה כשיש פתאום שניים, ואחרי זה שלושה ויותר, ואחרי זה כשהילדים גדלים – כל ילד צריך את הטיפול שלו, לפעמים יש מחלות או בעיות חינוך וכו'. וצריך שבני הזוג יתאימו לעבור את הדברים האלה יחד, שזה אומר שצריך לחשוב לטווח ארוך, זה דבר ראשון.

וזה מוביל אותנו לצורך להשתמש בהורים כדי לבחור בן או בת זוג כי, ההורים שלנו מכירים אותנו הרבה יותר טוב מעצמנו, הם ראו אותנו בהרבה מצבים בחיים ואיך אנחנו מתמודדים – ובמיוחד אחרי שהכרתי את ההורים שלו שהיו יותר רגועים ממנו, אני חושבת שהם עצמם היו מתנגדים לשידוך הזה בצדק – כי הם ידעו שהוא נוטה להתעצבן ולברוח כשקשה לו, והוא פשוט היה צריך אשה יותר עצמאית – שתתן לו להתכנס כשהוא צריך, ושהיא פשוט תסתדר לבד בזמנים כאלה.

ומה שהיה בינינו זה היה בדיוק ההיפך מטווח ארוך וחשיבה על יציבות, זו היתה אהבה רגעית וכוזבת.

ואני ממליצה לכל מי שמגיע לגיל – לתת להורים לעשות את העבודה, הם מכירים אותנו יותר טוב מעצמנו ובסופו של דבר הם מבקשים את טובתנו, ולא סתם ליהנות משליטה על מישהו אחר.

רווק

תודה על הדברים. רואים שדיברת מהלב, אבל סליחה שאני אומר את זה, זאת גם הבעיה בדברים שלך, כי מתוך חוויה אישית שלך את טוענת שההורים מכירים את הילדים ושהם חושבים על טווח ארוך.

אני טוען שני דברים, א .שההורים לא מכירים את הילדים לעומק. ב. יש להם עוד שיקולים חוץ מהטווח הארוך.

א. ההורים לא מכירים את הילדים לעומק. אם נתבונן – ככל שהילד מתבגר ההורים פוגשים אותו פחות, הילד הולך ללימודים ואחרי זה לחביריו ועיסוקיו, וגם ככל שהוא עצמאי יותר ההורים לא צריכים לטפל בו ולפגוש אותו. ככה שאין סיבה רציונלית להניח שההורה מכיר טוב את הבן שלו, ויותר מזה – הוא בוודאות לא מכיר אותו ברמה האישית – כי ילד ליד ההורים הוא מסוגר יותר ומשתדל להיות "ילד טוב", לעומת זאת כשהוא עם חברים הוא משוחרר יותר ומרשה לעצמו להציק לאחרים, או להעליב ולפגוע. ההורים לא יכולים לדעת את הדברים האלה – ותמיד הם מופתעים כשפתאום מערבים אותם בדברים רעים שהבן יקיר שלהם עולל.

ב. זו טעות לחשוב שההורים הם סובייקטיבים וחושבים רק לטובת הילד, בדיוק כמו שהילד מסונוור כשהוא מגיע לפגוש בחורה, ככה גם ההורים מסונוורים מהשיקולים שלהם, אם זו משפחה עשירה הם ירצו אותה כדי לחסוך מעצמם הוצאות. או לדוגמה אם הבחורה היא סוג של אמנית – וגם אמא שלי היא אמנית – אז אמא שלי בטוחה שזה מה שמתאים לי, בעוד שאני בכלל עם ידיים שמאליות, ובכלל לא מעניין אותי לא ציור ולא נגינה, וממש לא בא לי שאשתי תתעסק בזה כל היום.

שדכנית

נאמרו פה כל כך הרבה טיעונים לכאן ולכאן, וזה ממש יפה… אני קצת משוחדת, כי זו הפרנסה שלי… אבל בכל זאת הייתי מעורבת במאות שידוכים שחלק יפה מהם גם יצא לפועל, והדינמיקה היא באמת בדיוק מכלול השיקולים שעלו פה. וברשותכם אני אסכם את מה שאני רואה כשתי שאלות מרכזיות, שאלה אחת היא:

• מי מקבל החלטות טובות יותר עבור הילדים, ההורים או הילדים עצמם?
  יש פה את נושא הרציונליות של ההורים מול חופש הבחירה של הילדים, ההיכרות האובייקטיבית של ההורים מול הההיכרות המשוחררת בהיכרות אישית, הוותק והניסיון של ההורים מול החלטה משמעותית של הצעיר על החיים שלו.
• ושאלה שניה היא: מה מגדיל את הסיכויים ליציבות?
  בירור מקיף מול היכרות אישית מתמשכת, הצורך במכנה משותף חזק ככל האפשר מול האמונה שאנשים יכולים להסתדר גם אם מגיעים מעולמות שונים.
  

אני לא רוצה לבטל לחלוטין את טענות הצד השני. זה נכון, צריך להתחשב בחופש הבחירה, צריך להתחשב ביתרונות של היכרות משוחררת, ובזכות הבחורה על ההחלטה המשמעותית בחיים שלה.

אבל אם נבדוק נושאים משמעותיים אחרים בחיים נגלה, שגם בגיל מבוגר – אנחנו נעדיף בהרבה מאוד מקרים להתייעץ עם ההורים, לפני קניית דירה או החלטה להקים/לסגור עסק. אנחנו כן נראה בהם אובייקטיבים ובעלי ניסיון. ככה שלא הוגן להציג את זה כאילו שאנחנו עצמאיים לחלוטין ולא צריכים שום התערבות מההורים. ולכן אני תמיד אומרת להורים שאני מציעה להם – לא ללחוץ על הילדים, כדי שהמועמדים באמת ירגישו חופשיות גמורה לומר כן וחופשיות גמורה לומר לא. שזו תהיה החלטה אישית שלהם תוך סיוע מההורים. ואם ההורים שמים לב שהבן או הבת מאבדים פרופורציות – לכוון אותם בעדינות לשים לב שנושא פלוני הוא לא כל כך חמור, או להיפך שנושא אלמוני הוא לא כל כך פשוט ושאסור להקל ראש.

ואני רוצה להוסיף גם ובזה אני מסיימת שבשיטת השידוכים יש יתרון של רצינות. בהיכרות אישית ומקרית – אנחנו מוצאים הרבה מאוד מקרים שבני זוג הכירו דווקא זמן ממושך מאוד והכל היה נראה מעולה! ופתאום אחרי החתונה הם מגלים ש"לא הכרנו אותו/אותה באמת", מאיפה זה מגיע? הרי יצאתם יחד חודשים! והכל מתוך חופש וחירות ובגרות וכו'. אלא שכשיש הורים בסיפור זה הופך את הנושא לרציני – ומקבלים גם הכוונה על מה לשים לב, וככה אפשר בפגישות ספורות לשים לב לתכונות וכישורים שמוצאים או לא מוצאים חן בעיני, כי זה עסק רציני, זה כמו קניית דירה שבודקים אותה היטב כי מדובר בסכום כסף גדול. ובהיכרות אישית מימד הרצינות חסר, זה משוחרר מידי ופשוט לא באמת בודקים את השני, אלא חושבים כל הזמן – האם דיברתי לענין, וכמה הוא או היא צחקו מההברקה שלי.

אמא

חיכיתי בסבלנות לסוף, וכמעט כל מה שרציתי לומר כבר נאמר. וגם סיכמת יפה את השאלות ונקודות המחלוקת.

כאמא שדואגת לילדים שלה, וגם חיתנתי בת אחת דרך שידוך, אני מתנגדת למסקנה שלך.

התפקיד שלנו, ההורים, הוא להקנות לילד כלים וכישורי חיים. ובזה זה מסתכם, אנחנו נותנים את הכלים, והם צריכים להשתמש. לא אנחנו.

אם ילד רוצה להתייעץ עם ההורים? מצויין, ייעוץ הוא חלק מכלי חשיבה, להציג לו את הצדדים.

אם אנחנו רואים שהילד קצת קליל מידי כשהוא יוצא / חוזר מפגישות, התפקיד שלנו הוא לתת לו חניכה, לדבר איתו על המשמעות של חיי נישואים, ולעזור לו לקבל את מימד הרצינות.

אבל מכאן ועד לקחת את השליטה לידיים שלנו? לחלוטין לא!

אנחנו לא באמת מכירים את הילד, ובמיוחד לא בנושאים הקטנים והמעצבנים שגורמים לחיי נישואים לעלות על שרטון. זה איפה הוא זורק את הגרביים כשהוא הולך לישון. מתי לאחרונה הילד הגדול שלך ישן בבית? פה ושם בשבתות? נו, ברור שהוא ישים את הגרביים בסל כביסה כי הוא זוכר כמה צעקנו עליו כשהיה ילד. אבל מה הוא עושה בישיבה? מה הוא יעשה ליד אשתו שלא תעיז לצעוק עליו מיד בהתחלה?

בסופו של דבר הדברים הקטנים האלה הם מעכירים את האוירה, ואין לנו שום היכרות עם הילד בנושאים האלה.

בשיטת השידוכים אין באמת חיפוש מקיף אלא צמצום ותיוג של מוצא האם וסוג הכובע של האבא, זה לחלוטין פוגע בחלשים שתוייגו שלא באשמתם ובהזדמנות של אנשים להכיר אנשים ממגוון רחב וגדול.

ואני שוללת גם לחלוטין את טענת היציבות שבחשיבה לטווח ארוך. מישהו יכול לומר לי מה יהיה כאן עוד שנה? עוד חצי שנה? עוד חודש? אף אחד לא יודע מה יהיה ומה יפגוש את בני הזוג, ובכלל בני אדם משתנים. היום הם יותר רוחניים ומחר הם פחות, וכן להיפך, היום הם אוהבים לטייל יחד ואז נכנסים לתהליך יותר רוחני והם מעדיפים להתבודד ולשקוע בספרים.

ולכן אנחנו ההורים צריכים להקנות לילדים כלים להתמודד, להתמודד עם שינויים, להתמודד עם חיכוכים קטנים, לקחת אחריות, לכבד את בן הזוג ולוותר. זה מה שמוטל עלינו. ואת מלאכת המציאה עצמה לתת לילדים, אני לא מוכנה שהבן שלי יתחתן עם בחורה שאני אמרתי לו, ואז אם הוא לא יסתדר איתה הוא יאשים אותי. או גרוע מזה, תהיה לו תרעומת בלב עלי.

אנחנו צריכים לומר לילדים, אתם ילדים גדולים! קחו אחריות, תעשו את הבחירות שלכם, ואם יהיה לכם קשה – זו תהיה אחריות שלכם להתמודד עם הבחירה שלכם. לקחת אחריות. לתקן.