אחי, יש לך אש?!

ויהי אחר הוועידה הגדולה של "אחוות תורה". ואחר כל הדיונים, החששות והספקות האם הרב לייבל נכנע למיינסטרים או שהוא באמת חושב כך, מה הוא חושב בדיוק, והאם יש כאן כוונות פוליטיות, ואם יצא מזה דבר טוב או שבלי קונצנזוס חרדי זה פתח לפילוג חדש וכו' וכו', העיוות של "יתד" והגימוד של "משפחה" הכתבות המצויינות באתר כיכר השבת, ובקול ענות חלושה יותר בבחדרי חרדים ואחרים. דיונים מרתקים בפורומים של "אוצר החכמה" וכו' וכו'..

אני חושב שזה הזמן לחדד ולהבין את הבעיה המהותית של  "החרדים העובדים".

אתגרי היזם העסקי והחברתי

ההנחה הפשוטה היא שכדי לבנות דור, מוסדות וקהילות – צריך להתאמץ, והרבה. בכל תחום קשה ליזום, קשה להקים, קשה לבנות. אבל אם ישנו תחום קשה מכולם, הוא תחום החרדים העובדים, ואסביר.

בעולם העסקי, כל יוזמה נתקלת בבירוקרטיה מצד אחד, ובתחרות מצד שני. אבל אפשר להכין תוכנית עסקית, לבחון את הדברים עם מקצוענים, כדי להבין אם קיימת היתכנות כלכלית רווחית. וכשמחליטים לצאת לדרך, יודעים פחות או יותר מהם השלבים הבירוקרטיים שיש לצלוח, ומיהם המתחרים שצריך להתמודד מולם. ועל סמך זה אפשר לשכנע משקיעים או לקחת הלוואות ולצאת לדרך.

רוב האנשים לא יצליחו, אבל מדברים על כ30% אחוזים ששורדים, ואחוז או שניים שמצליחים בגדול.

ברוב המקרים, היזם לא יצטרך להתמודד עם "דעת הקהל", אלא אם מדובר במיזם ענק או חובק עולם כמו מתווה הגז ואחרים. ולגבי נושא המימון – הוא פחות מטריד בשלב ראשון, כי היזם שיש לו ביצה ביד, כבר מדמיין את לול התרנגולים. ואפשר להשיג הלוואות כאלה ואחרות, ככה שקושי המימון ממתין לשלב ב'. אחרי שהוא דוגר על הביצה והיא מסרבת להיבקע…יתחילו חריקות, והיזם יצטרך לשבור את הראש איך ממשיכים.

בעולם החברתי לעומת זאת, היזמות מטבעה פונה ל"דעת הקהל", ולכן דעת הקהל היא מרכיב בסיס ביזמות, כלומר היזם מתכנן מראש להתמודד מול דעת הקהל שישפוט את המיזם לטוב ולרע. עסק שלא מצליח – לא הופך את היזם לדמון. אבל מיזם חברתי שהקהל מתנגד אליו, היוזם הופך לאיש הרע.

ומבחינת הכסף, הקושי גדול כפליים, משום שאין קהל משקיעים גדול שאפשר לעניין אותו במיזם, ושום בנק לא יספק הלוואה למיזם חברתי שאינו כולל אפיק הכנסה. ולכן היזם תלוי לחלוטין בתרומות. אם הוא מצא תרומות הוא יכול לעבוד, ואם לא, אז פשוט לא.

ככה שה"חמצן" של יזם החברתי הוא דעת הקהל והכסף. אם כי, במקרים בודדים, ישנו תחליף לשני אלו, וזוהי תחושת האחריות והשליחות שמולידה התלהבות ו"אש בעיניים", ואז היזם עובד נגד דעת הקהל ובלי כסף – הוא מצליח לגרד שווה כסף, או שהוא מתחייב לכספים בלי לדעת איך לשלם.

אתגרי היזם החברתי החרדי

וכל זה נכון ומתאים לעולם היזמות הרחב, אבל כשמגיעים למגזר החרדי, הדברים מעט שונים.

כל פעולה נבחנת בשבע עיניים, וכל חידוש הוא רע עד שלא יוכח אחרת. וכשמדובר בנושא הכי מהותי בחיים החרדיים העכשוויים. אזי בוחנים אותו על כל צעד ושעל, וכל מילה שהיזם כותב או משמיע באופן ציבורי, הכל מתועד ומוקלט לצורך המאבקים העתידיים. ולא רק מתנגדי המיזם בוחנים את את היזם בשבע עיניים, אלא גם קהל היעד עצמו שאוהב את המיזם, בוחן אותו בשבע עיניים ומביע בקול את ספיקותיו וערעוריו באשר לטוהר הכוונות, האמצעים, והחזון המדוייק עד דק של המיזם.

ואם נוסיף על זה קורטוב של קנאות והיתרים "לרדת לחייו", אזי חייו של היזם החברתי החרדי קשים מכולם, הוא מגיע בלי כסף, ובלי קהל, וגם אם הוא חדור שליחות, יש סיכוי שהפגנות קבועות מול ביתו או זפת במנעול דלתו – יכבו את בעירתו עד מהרה.

ולכן יוזמה חברתית בתחום רגיש במגזר החרדי – מצריכה כוחות על, ומאמצים מרובים. ולא קשה לדמיין או למצוא שלא רבים יקפצו לעגלה הזו. ולכן ישנו מחסור אדיר ביזמים חברתיים חרדים.

ואז מגיע יזם שטוען שצריך להקים "כוללים לאנשים עובדים", ובאופן יוצא דופן, הוא לא נזקק לתורמים, כי הוא עצמו גם עובד ומרוויח לא רע, מה שאיפשר לו להכניס את היד לכיס ולממן את המיזם כולו על מליוני שקליו – מתוך כיסו. והוא ומקים רשת כוללים לאנשים עובדים.

אז כסף יש, שליחות וברק בעינים יש. מה חסר? דעת קהל. בלי דעת קהל המיזם יקבר.

אז מילא שהמיינסטרים הליטאי מגיב נגד, אבל שגם קהל הבית יצטרף לספקות וחששות – אולי זה פוליטי? ולמה הוא אומר כך או אחרת?!

אז מאיפה זה נובע?!

תחושת השליחות

פה נפל לי האסימון שיש פער בין הצדדים בתחושת והבנת השליחות. כפי שהזכרתי למעלה, הנחה פשוטה היא שכדי לבנות וליצור צריך להתאמץ, אבל גם בתהליך הבניה עצמה יש הבדל גדול בין העולם הרחב לבין העולם החרדי.

בעולם הרחב, בכדי להתאמץ – די בכך שהאדם יחוש תחושת שליחות. אבל אצל שומרי מצוות – זו צריכה להיות שליחות דתית, בשם התורה. והקושי הגדול עוד יותר הוא בשליחות שהיא על חשבון לימוד התורה – שאז זו צריכה להיות משימה רבת משמעות, ולדוגמה, בניית "עולם התשובה". כשהתברר שיש בצד החילוני אוזניים כרויות לשמוע יהדות – אזי הרבה פעילים חשו או קיבלו הוראת שעה שזה הזמן "לסגור את הגמרא" ולצאת לקרב יהודים. וככה זה גם בתחום הצלה מהתבוללות, או בציונות הדתית שרואה ביישוב ארץ ישראל מצווה מרכזית.

ולא רק במשימות גדולות אפשר למצוא את תחושת השליחות, גם במשימות היום יום, כגון להכניס ילד לתלמוד תורה, לעזור למשפחה במצוקה ושאר מעשי חסד, נוכל למצוא רבנים ואנשים שיעזרו בכל הלב והנפש, גם על חשבון לימוד תורה. משום שמדובר בחלק של "לעשות", לומדים תורה כדי לקיים אותה, ו"ביטולה זהו קיומה".

אבל תחום החרדים העובדים – קשה מכולם, כי התחושה היא שאין קשר לעולם התורה. מדובר בביטול תורה נטו.

ניקח לדוגמה את אלו שנתקלו בקושי לצאת לעבוד בלי אנגלית ומתמטיקה. בעקבות הקושי, אפשר למצוא לא מעט אנשים שהתעוררו לפעול עבור הדור הצעיר – למנוע ממנו את הצורך לעבור את אותו מסע מפרך. אבל קשה לראות שהציבור נרתם לעזרתם, ולא רק המיינסטרים החרדי שלא רואה בלימודי חול מצווה חשובה, ואף רב לא "יסגור את הגמרא" כדי לדאוג שיהיו מוסדות עם לימודי ליבה. לא רק הם, אלא אפילו העובדים עצמם לא רואים בזה שליחות ממש. ומכאן נובע הקושי להקים מוסדות עם לימודי ליבה. שהרי, כשיש תחושת שליחות הדברים קורים ומהר, כמו לדוגמה אצל "הפלג הירושלמי" שברגע שהודיעו להם שהם לא רצויים במוסדות החינוך הליטאיים הרגילים – תוך כמה חודשים הקימו את כל מוסדות החינוך והקהילה הנדרשים. גני ילדים, תלמודי תורה, בתי ספר, סמינרים, בתי הוראה וכו'.

וכך גם כשרואים את האש הבוערת ב"מפעל השלוחים" של חב"ד, אנשים שמאמינים בדרך בכל הלב, יציעו שוב ושוב להניח תפילין גם אחרי שיספגו הערות, קללות ובזיונות. והמרחיקים יותר למקומות נידחים בכדור הארץ – יבנו בתנאים בלתי אפשריים, מוסדות חינוך, בתי כנסת ומקוואות. כי יש בהם התלהבות של קדושה ואש בעינים!

בעירת הדרך

ואם אנחנו רואים ציבור מדשדש שרוצה ליבה ולא מצליח לבנות לעצמו מוסדות, אין זאת אלא שאין לו אמונה בצדקת הדרך – ולכן הוא נופל בין הכסאות, יש הרבה תירוצים: זה החילונים שלא עוזרים, והעיריה שלא מאשרת, ואין תורמים וכו'. אבל כאמור מה שחסר זה אמונה ובעירת הדרך של הקהל.

ואנשים אומרים לעצמם בצדק: ארץ ישראל נקנית בייסורים, תורה נקנית ביסורים, עולם הבא נקנה בייסורים. אבל תורה עם דרך ארץ?! צריך לעבוד קשה בשביל זה? "לסגור את הגמרא" בשביל זה?!

מה פתאום! ולמען האמת, הרי כולנו מסכימים שאין איזו מטרה קדושה ללמוד לימודי ליבה, מדובר בכלי לצורך פרנסה. בימי קדם היה צריך ללמוד חקלאות או אגרונומיה כדי להתפרנס, והיום חשוב ללמוד לימודי ליבה. לא מעבר. בסדר. אבל כשזה מגיע ללימוד תורה בדרך של "תורה עם דרך ארץ", וגם כאן הציבור לא מתלהב, ולא מקבל את היוזם בהתלהבות. ובכן, מדובר בציבור שאיבד דרכו לחלוטין.

ופתאום מבינים למה ישנם שני זרמים בחרדים העובדים, אלו שמרגישים מסכנים, "כפופים ובוכים", ואלו שהתפקיד הכפוף הזה לא מתאים להם – אז הולכים לכיון הבורגני, לפחות נהנה מהכסף, רכבים, מסעדות, וגאדג'טים. כי אין אמונה בצדקת הדרך, ובוודאי שלא הסכמה נפשית שנדרש כאן מאמץ ציבורי של כל קהל המשתתפים.

אבל איך אפשר לחנך ככה את הדור הצעיר?!

אם מגיעים למסקנה שסדר יום של יהודי טוב זה "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", תוך קביעת עיתים לתורה, אזי אי אפשר לחנך לזה אם לא מאמינים בזה באמת, אי אפשר להוביל את זה מבלי "לסגור את הגמרא" כדי לבנות את "עולם התורה והפרנסה", ובלי להתאמץ על זה באופן רחב, בהשתתפות ההורים – בהקמת מוסדות חינוך בלי כסף ובלי תנאים.

אין מה להנחיל לילדים, ואין מה לספר ליד שולחן השבת. אי אפשר לספר על גדולי הדור שהתאמצו לשבת וללמוד בלי תנאים – כי אם ככה "למה אבא לא מתאמץ קצת", ואי אפשר לספר על גדולי הדור שעשו "אקזיט" והרוויחו מליונים, כי גם אלו שיצאו לעבוד – הלכו להיות סנדלרים, נפחים, ורופאים, ועבודות פשוטות שלא מכניסות את הראש לסחרור ומרדף אחרי העושר. אז על מה אפשר לחנך? ומיהו המודל לדוגמה?

אם החרדים-העובדים רוצים להרגיש סוג א', ולהקים את שבטי ישראל שאינם שבט לוי,

אם החרדים-העובדים רוצים להקים דור שיפה לו תורה עם דרך ארץ,

אם החרדים-העובדים רוצים שיהיה להם מה להנחיל לילדים בשולחן שבת,

אזי נדרשת כאן אמונה עמוקה בצדקת הדרך, תחושת שליחות יהודית ואחריות להקמת עולם התורה והפרנסה.

או אפשר לנסח זאת כמודעת דרושים:

דרושים צעירים נמרצים לשליחות בחו"ל (חוצות ערי ישראל), להקמת עולם התורה והפרנסה. עם גישה חינוכית ואמונה בצדקת הדרך. אש בעיניים חובה! לפרטים: צרו קשר בטופס הבא

אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, אולי ימצאון שם העשרה?