זה נראה שאנחנו זקוקים כיום יותר מאי פעם לסיכום ההלכה והתורה באופן שהעם לא יתפצל להמון זרמים. הפיצולים המרכזיים כיום הינם אשכנזים מול ספרדים, חרדים מול הציונות הדתית, וליטאים מול חסידים. אבל מעבר לכך התחוללו שני שינויים מרכזיים שמצריכים לחשוב על כתיבת סיכום שהוא מעבר להכרעה בין הפיצולים הקיימים.
- החקירה המדעית בתחומים השונים הביאה להבנות חדשות ושינוי מציאות בכל הנוגע לטבע העולם, גוף האדם, נפש האדם, טכנולוגיה, היסטוריה, ועוד. אי אפשר להמשיך לשמור את אותה תורה כאשר חלק ממנה לא רלוונטי בעקבות שינוי המציאות והידע. וחלק מהמציאות החדשה לא קיים בתורה.
- רוב העם היהודי נטש את דרך התורה, והוא מתנגד לקיום רוב המצוות, ובכך יצר מציאות יהודית חדשה שגם היא מצריכה התייחסות תורנית מחודשת.
ולמעשה, בכל דור שראו שהתורה משתכחת או נעשית כשתי תורות, עמדו וכתבו סיכום ביניים.
בפעם הראשונה זה קרה בימי רבי יהודה הנשיא שלקח על עצמו לסכם את הדעות, ובחלק מהמקרים להכריע ביניהן. וכך יצר את "ששה סדרי משנה", לאחר כמה מאות שנים רבינא ורב אשי עשו זאת שוב, בדגש על הנושאים הרלוונטים לחיי היום יום, וכתבו את "תלמוד בבלי", לאחר כמה מאות שנים הרמב"ם עשה זאת שוב וכתב את "משנה תורה". בשונה מקודמיו, הוא סיכם את הדברים תוך הכרעה ברורה בכל נושא. בספר "משנה תורה" אין מקום לשתי דעות. לאחר כמה מאות שנים, רבי יוסף קארו עשה זאת שוב בדגש על הנושאים הרלוונוטים ליום יום. רבי יוסף קארו הלך בעקבות הרמב"ם וכתב בעיקר דעה אחת, תוך הכרעה בין הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.
ומשכך ולאור ההתמודדות מול המדע וחילון העם – ישנו צורך לכתוב את "משנה תורה" גירסה 2.0. סדרת ספרים רבת כרכים שעוברת באופן מסודר על התורה, ומסכמת ומכריעה ויוצרת גירסה אחת של התורה שניתן יהיה להסכים עליה באופן ציבורי רחב.
המלאכה הקשה אינה להשיג הסכמות, תמיד יהיו מתנגדים, ותמיד בסוף כולם חוזרים לספר המוביל שסיכם הכל. על הרמב"ם היו השגות, ועל ה"שולחן ערוך" היו הגהות. ואף על פי כן המשיגים ומגיהים הם משניים ועומדים בצל לעומת הבסיס המסוכם והערוך שמוביל את חוט השדרה ומסורת התורה.
אבל מאיפה מתחילים?!
ר' יהודה הנשיא סידר בעיקר את ההלכות למעשה, לפי סדר חיי היום יום, תפילות, ברכות ועבודת השדה. לאחר מכן מועדי ישראל, שבתות וחגים, ולאחר מכן אירועים במעגל החיים נישואים וגירושים. ולאחר מכן ענייני ציבור כגון הלכות נזיקים, בית מקדש, טהרה וטומאה. ובעקבותיו צעדו כולם.
בימינו, נראה לי שצריך להקדיש כמה כרכי הקדמה לפני שניגשים למצוות המעשיות עצמן. שכן קיים היום בלבול רב בין מצוות שנועדו לתיקון פנימי של האדם לבין מצוות שנועדו לקבוצה, לדוגמה מצוות "שבת" האם היא נועדה לאדם עצמו לרומם את רוחו, או שהיא נועדה לקיום רק כציבור שמנהל חיים סביב השעון?!
ולכן חשבתי על מודל "שכבות" הפורש את משנת היהדות החל מקיומו של אדם בודד, כיצד היהדות רלוונטית אליו או אליה. ולאחר מכן – במה היהדות רלוונטית לשני אנשים, לזוג אנשים, לשלושה אנשים, להורים וילד, וכן הלאה – קליפות קליפות של משנת היהדות כפי שהיא מתרחבת ומתייחסת בהתאם לגידול בכמות האנשים. היתרון בגישה זו היא הבחנה ברורה בין היחיד לרבים, ובין משפחה לקהילה, בין "מצוות שבין אדם לעצמו" לבין "מצוות שבין אדם לחברו". ואדם יכול להתקדם בצורה מסודרת בבניית היהדות הפרטית שלו, ולאחר מכן את שאר הרכיבים הסובבים אותו.
ופה אני עובר לדברים שכתבתי לעצמי לפני כשנה, ומכאן המעבר בסגנון הכתיבה.
האנושות
האדם נולד אל תוך עולם קיים, המלא בחומרים, צמחים, ובעלי חיים. הוא יכול לחיות את חייו כבהמה, והוא יכול לחיות חיי יצירה. עיקר ההבדל בין האדם לבהמה הוא ביצירה. לשניהם יש צורכי גוף ושניהם אוכלים שותים וישנים. אבל לאחר שמתו – אין זיכרון לבהמה ואילו האדם יכול להשאיר אחריו דברים שיצר.
מבחינה אובייקטיבית אין ערך ליצירת האדם – כי אין הבדל אם האבנים צבורות כסלעים או כבנין. ואין הבדל אם הדיו צבור בקסת או מרוח בצורות שונות על דף. אבל האדם שמעריך את יצירתו – לא ישמח בשום דבר אחר.
האדם הבודד
אדם בודד מוגבל ביצירתו הן ביכולות היצירה והן במטרות היצירה.
מבחינת מטרות: הוא יכול ליצור לעצמו מלבושים, קורת גג, וכלים שונים לנוחיותו, אבל לא תהיה לו מטרה ביצירת כלי תקשורת כי אין לו עם מי לתקשר, ולא תהיה לו מטרה ביצירת כלי גידול ילדים וצעצועים. וכן הלאה. כך גם במטרות היצירה החשיבתית: אין לו צורך בחוקים, מוסר ומידות – משום שכל אלה קיימים רק עבור להקת בני אדם, ולא עבור האדם הבודד.
גם מבחינת היכולות עצמן הוא מוגבל משום שהאדם הבודד אינו מסוגל ליצור לבדו דברים מעבר לדברים פשוטים עשויים מצמחים ושאריות בעלי חיים וכן ביצירת המחשבה – הוא מוגבל ביכולות החשיבה והקפת תחומי ענין לאין ספור.
חוקים לאיש אחד
גם האדם הבודד זקוק לחוקים שיעמוד בהם, מאחר ויש לו נטיות בהמיות ויכולות אנושיות – אם ישמע לקול הבהמה שבו ימצא את עצמו כבד משקל וקצר חיים. ולכן אם האדם הבודד מעוניין לחיות וליהנות מיצירה – עליו להגביל את עצמו בסוג וכמות המאכל, וכן בסיכונים שהוא מסתכן בהם – לבל ימות צעיר.
שני אנשים
ברגע שקיימים שני אנשים זה לצד זה, לכאורה היה עדיף שיפרדו האחד מהשני כדי לחיות ללא גבולות, אלא שהאדם מעוניין באדם לצידו כדי לנצל אותו לצרכיו. שיעזור לו ביצירתו.
ברגע שחיים שני בני אדם ביחד מתפתחים ביניהם יחסי אהבה ושנאה. אהבה – משום העזרה שמקבל מהזולת, ושנאה – משום שגם הזולת מנצל אותו לצרכיו.
מצבי אהבה אינם מסוכנים לאדם, אך יחסי שנאה עשויים להסתיים ברצח האחד את זולתו.
אחר הרצח הראשון האדם מתחרט משום שהוא חוזר למצבו הבודד ויכולת יצירתו שוב מוגבלת, ולכן הוא מעוניין שוב באדם לצידו והפעם עם הבטחה הדדית שלא ירצחו האחד את השני. וכאן מתחילה היצירה המחשבתית וספר החוקים.
חוקים לשני אנשים
שני אנשים כבר יוצרים ספר חוקים די מקיף. כל דיני הממון והקנין, מאימתי רכוש נחשב של אדם הראשון ומאימתי הוא שייך לאדם השני. איסור רצח וגניבה לצד חיוב השבת אבידה, הלוואה בריבית לצד איסור עבדות, הזדווגות, ודיני קבורה.
שני מינים
ברגע ששני האנשים הם ממינים שונים, זכר ונקבה, אזי כבר לא די בחוקים המיועדים לשני אנשים מאותו מין, כיון שהזדווגות ביניהם תביא להיריון ולידה – וממילא נדרשים חוקים נוספים להסדרת היחסים ביניהם וכן התייחסות להורות המשותפת.
חוקים לשני מינים
החוקים לשני מינים יתייחסו לכל שלבי הזוגיות וההורות, נישואים בהסכמה, ולאחר מכן הצורך באחריות הגבר לפרנס ולטפל באשתו בזמן שהיא בהריון/לידה כשאינה יכולה לדאוג לעצמה, וכן אחריות משותפת של ההורים לחיי הצאצא המשותף.
שלושה אנשים
עבור שלשה אנשים כבר יש צורך לחוקק חוקים נוספים בעיקר לגבי תחרות או קדימות בין שני אנשים כלפי השלישי.
חוקים לשלושה אנשים
התחרות בין האנשים יכולה להיות הן בממון כגון אם האחד הפקיר או ביקש למכור חפץ ושני האחרים מעוניינים בחפץ – מי קודם למי?
ושאלת הקדימות יכולה להיות גם בחובות של השניים כלפי השלישי – כגון במידה ואחד מהם חולה – מי מהשניים האחרים צריך לטפל בו.
הורים וילד/ה
מטבע הדברים, הפעם הראשונה שהיו שלשה אנשים – היא בלידת הילד הראשון בעולם לאדם והאשה הראשונים בעולם. וכיון שמדובר בהורים וילד – יש צורך בחוקים חדשים שמסדירים את היחסים ביניהם.
חוקים להורים וילד/ה
ברגע שיגדל הילד או הילדה – אזי יש צורך להתייחס גם לחובת חינוך מצד ההורים לילד, וכן לחובת כיבוד הילד כלפי הוריו. חוקים לקדימות בין ההורים, וכן לגבי יחסי מין בין הילד/ה להורים.
ארבעה אנשים
עבור ארבעה אנשים סתם – אין צורך בחוקים נוספים מעבר למה שיש בין שלושה אנשים. אבל מטבע הדברים, האדם הרביעי שהגיע לעולם הוא ילד/ה נוסף, אח/ות לאדם השלישי. וזה מצריך בעיקר הסדרה בין האחים עצמם וכן בשאלות של העדפת ההורים את אחד הילדים.
חוקים לארבעה אנשים / הורים ושני ילדים
החוקים הנדרשים הם בנושאי קדימות בין הילדים, מי מחוייב יותר למי הגדול לקטן או להיפך, מי מחוייב יותר כלפי ההורים, ולמי ההורים מחוייבים יותר בין הילדים. שאלות ירושה, האם מותר להורים להוריש הכל לילד אחד, וכן נישואים בין אח ואחות, שבעיקרון הם אסורים, אבל בדור הראשון הם מותרים – כדי להביא עוד צאצאים.
חמישה אנשים-שמונה אנשים
בין חמשה אנשים לשמונה אנשים סתם אין צורך בחוקים נוספים, אבל ככל שמדובר בהרחבת המשפחה, אזי צריך הסדרה נוספת בין נכדים להורי ההורים, ובין הדודים לאחיינים
חוקים למשפחה מתרחבת.
החוקים הנוספים הם בנושאי קדימות בין הנכד, הוריו והורי הוריו. מי מחוייב למי, אם האבא והסבא חולים – במי הוא צריך להקדים לטפל. וכן כך מחוייבות של אחי הנשואים – כגון במקרה שאח מת בלי להשאיר זכר, או לחילופין איסורי נישואים בתוך המשפחה, אם כי האפשרות היחידה לנישואים שאינם אחים – מגיעה רק אחרי שיש 8 אנשים בעולם. סב וסבתא, שני זוגות של אחים ואחיות נשואים זה לזה, ונכד שנישא לנכדה כ"בני דודים" וההמשך תלוי בקיומם של עוד זוג נכדים, אחרת שוב יהיו נישואים בתוך המשפחה. אם כן התורה שאוסרת על כל סוגי הנישואים בתוך המשפחה, פונה למעשה למינימום של 10 אנשים.
החל מעשרה אנשים במשפחה ניתן להתחתן שלא בקירבה ראשונה ולהתמיד בכך
עשרה אנשים
עשרה אנשים הם כבר קבוצה, ומשכך ובכדי לכונן המשכיות המאפשרת לקבוצה לשכפל את עצמה תוך שמירה על אותם חוקים וערכים.
חוקים לעשרה אנשים ומעלה
כל החוקים הציבוריים מיועדים לקבוצה, חגים, מועדים, שבתות, שמיטות ויובלות, תרומות ומעשרות וכן הלאה.
הסדרת היחסים בין האנושות לחיות ולטבע
לאחר שחוקי האדם ברורים לנו, אפשר להתחיל להתרחב בחוקים והסדרה בין האנושות לבעלי החיים, מבחינת אכילה, שימוש, ניסויים וכו'. ולאחר מכן בחוקים שבין אדם לטבע והסביבה. ואיך כל זה משתלב עם הטכנולוגיה והפסיכולוגיה וכו'.
עד כאן טיוטת המבוא לצורך בסיכום חדש של התורה והיהדות. לתגובותיכם אשמח.
2 תגובות
מעתיק דיון ממקום אחר:
אבינועם בן חיים:
לגבי הסעיף האחד:
א) למיטב ידיעתי גוף האדם ונפשו נשארו כמו שהיו מאז האדם הניאנדרטלי.
ב) קשה לי להבין באיזה אופן הידע המדעי (או בעצם כל ידע על העולם) עשוי להפוך את התורה ומצוותיה ללא רלוונטים.
ג) המציאות היחידה שאני מכיר מבחינת התורה היא שישנם בני אדם שדבקים בעבודת ה' למרות המציאות הטבעית – כולל הידע שיש להם עליה (ולעולם לא בגללה).
לגבי הסעיף השני, לא ברור לי מדוע דרך-התורה (=אורח חיים של תורה ומצות) צריכה להשתנות כדי למצא חן בעיני מי שאינו מעוניין בה מלכתחילה.
תשובה:
לגבי סעיף 1:
א. גוף האדם ונפשו נשארו כמו שהיו, אבל התודעה והיכולות שלו התפתחו.
ולדוגמה, ניסוח של משנה כלכלית (קפיטליזם/סוציאליזם) היא דבר חדש לאדם. ואין בתורה התייחסות ברורה לנושא.
ב. לגבי מצוות מעשיות – לדוגמה היכולת לתרום איברים מחייבת התייחסות מחדש למצוות הקבורה.
ג. בתורה מתוארת דבקות בה' וכפרה על העוונות על ידי הקרבת קרבנות – וכיום זה לא קיים, האם קרבנות הן האמצעי היחיד לדבקות בה'? האם התפילה יכולה להחליף את הדבקות באופן מוחלט? ואולי אפשר בכלל לקיים זאת על ידי נגינה וזימרה בדומה ללויים בבית המקדש?
לגבי סעיף 2:
מי אמר שהתורה צריכה להשתנות?! אם רוב היהודים נטשו את התורה – יתכן וצריך להסביר אותה בשפה העכשווית. ליצור שכבות של תורה כך שאנשים יוכלו להבין או להתחבר לחלק מהשכבות.
ועוד התכתבות ממקום אחר:
שאלה:
האם אתה טוען שצריך לכתוב את ההלכה בצורה חדשה?
תשובה:
לא. אני לא טוען שצריך לכתוב את ההלכה בצורה חדשה.
חציו הראשון של המאמר טוען שאנחנו בדור שצריך לסכם את התורה כמו בדורות של ר' יהודה הנשיא, רבינא ורב אשי, הרמב"ם, שולחן ערוך. שראו שהתורה הולכת ומתפצלת ואין נקודת עוגן עם בסיס מוסכם על כולם.
וחציו השני הוא הצעה – לכתוב את הסיכום הזה בצורה שונה מהמקובל. עד היום היו כותבים את הסיכום לפי סדר חיי היום יום. ואני מציע שכרגע צריך לכתוב את הדברים לפי סדר המעגלים החברתיים, קודם כל מה חובתו של האדם כלפי עצמו. ולאחר מכן כלפי קרובי משפחתו, ולאחר מכן המעגלים הסובבים וכו'.