אסור להפעיל מודיעין רק כי אנחנו מתעצלים לעבוד - קרוסלה - הבלוג של מתי הורוביץ
צילום: צה
צילום: צה"ל

אסור להפעיל מודיעין רק כי אנחנו מתעצלים לעבוד

חמאס: "המודיעין הישראלי הפך לבדיחה בעולם"

אנחנו מאוד רוצים להאמין שהחיסול בעזה שהוביל למתקפת נקמה היה חלק מפעולה או כישלון של פעולה הירואית-חשאית-גאונית. אבל צריך לשים את הדברים על השולחן, הצורך במודיעין מתוחכם הוא מפלטו של מי שלא רוצה או לא יכול לפעול באמצעים פשוטים יותר.

לדוגמה, את יאסר ערפאת היה אפשר לחסל בזמנו ב1982, אבל לא רצו מסיבות שונות. כך שהבעיה נשארה. וכדי לסכל את התוכניות הזדוניות שהיו לו. היה צורך במודיעין איכותי. שזה אומר סיכון חיי אדם, מאמצים וכסף שנשפך בכדי לעקוב אחריו. ובהמשך השקיעו מאמצים רבים במבצע החשאי "גיזת זהב" במהלכו שתלו מכשירי האזנה בכסא של אבו מאזן כשהיה סגנו של ערפאת.

אבל את כל זה היה אפשר לחסוך בכדור אחד שהיה מייתר את כל מאמצי המודיעין. וכך בשלל מבצעים חשאיים, גאוניים, מלאי אומץ וגבורה. בהרבה מאוד מקרים מדובר במודיעין שאין בו צורך מהותי. ורק ההימנעות מהפעולה הנדרשת מסבכת את העניינים ומצריכה הפעלת גופי ביון וכוחות מיוחדים.

לעומת זאת המשימות השגרתיות של גופי המודיעין – הן משימות שהצורך בהן הוא מהותי, לדוגמה – למדינת ישראל אין כל תוכנית להשמיד מדינות וממשלות של אויבים. אך בכדי להבין מה התוכניות שלהם, ולהיערך בהתאם – אין דרך אחרת מלבד הפעלת אנשי מודיעין, שעוקבים באופן שוטף מה קורה, ובמקרה של תגליות נקודותיות נדרש לפעמים להפעיל "מבצע" וכוחות נוספים – אם בכדי להבין את התמונה השלמה, או בכדי לסכל אותה. וכך גם מבחינת "מודיעין מדיני" מול מדינות ידידותיות יותר שחשוב לדעת מה התוכניות הפנימיות שלהן, אין בכלל צורך לסכל משהו, אלא להיות במעקב צמוד. אלו המשימות המרכזיות של המוסד ואמ"ן. משימות ראויות וחשובות, ובכל פעם שמבצע מוצלח נחשף אנחנו מתנפחים בגאווה על עוצמת "המודיעין הישראלי. וכך גם השב"כ שמפעיל מעקב מודיעיני פנימי.

אבל מרוב תחכום – התחילו לנצל אותם ולהסתמך עליהם בכדי להימנע מפעולות בטחוניות חיוניות. וזה אחד הדברים שגורמים למדינת ישראל "להכיל" ולהבליג על בעיות.

וזה דומה לבעיות רפואיות, שככל שאין דרך אחרת – מנתחים/מקרינים/משתילים וכדומה. אבל במידה וניתן לעקוב אחרי המצב "ולשלוט בו", אזי הרופאים יעדיפו לטפל בטיפול תרופתי ולבצע מעקב קבוע, במקום לטפל טיפול מהותי ומשמעותי.

אבל המודיעין המיותר מול גורמים שיש לחסל – גורם רק לסיבוכים ותתי סיבוכים. לדוגמה, יתכן מאוד שלא מפציצים בעזה אזורים ואנשים – בגלל שחיים שם משתפ"ים שמעבירים מידע באופן קבוע. והדרג המדיני מחליט שממילא אנחנו לא רוצים לשלוט בעזה, מוטב אם כן שיהיה לנו מודיעין איכותי באופן קבוע, ולא נפציץ בלי חשבון.

אז איפה עובר הגבול?!

מכירים את זה שמתלהב מהמכונית החדשה שלו והוא נוסע איתה כל מטר אפשרי, גם כשהיה פשוט יותר ללכת ברגל ולא להסתבך עם מקום חניה?! או האגדה שהאמריקאים השקיעו חצי מליון דולר ב"עט שכותב בתנאי חלל והעדר כוח כבידה" והרוסים לקחו עיפרון?!

זהו קו הגבול.

כל נושא שמדינה פרימיטיבית היתה פותרת בדרך פשוטה – עלינו לפתור בדרך פשוטה. ולהשאיר את התחכום והטכנולוגיה למקרים שבאמת צריך אותם.

דוגמה אקטואלית מעולם המיגון, שתי מדינות מתמודדות מול המנהרות מעזה, ישראל ומצרים. מה מצרים עושה? יוצרת רצועת חיץ נרחבת של עשרות קמ"ר, מפנה בתים בכוח ומציפה את המנהרות במים. ומה ישראל עושה? הולכת מיד לחיישנים במליארדי ש"ח. וכך גם עם מערכת "כיפת ברזל" – מדינות העולם לא מתעניינות בה מסיבה פשוטה, הן מעדיפות לעבוד בדרך הישנה והטובה של השמדת כל אפשרות שאויב יתחמש במרחק יריקה.

ובחזרה לתחום המודיעין, יתכן מאוד שהיעד המודיעיני בעזה החזיק במידע או היה מפתח למידע חשוב. ולכן אין ברירה אלא להיכנס ולקחת אותו. אבל השאלה היא מה היה לפני הסכם אוסלו? לפני ההתנתקות?
כמו שאז לא היו טילים גם היום לא אמורים להיות. וזה לא קשור למודיעין מלא אומץ, אלא לדרג מדיני מלא אומץ.

פוסטים אחרונים

קבלו עדכונים בפייסבוק

השאר תגובה

אם הגעת עד לכאן, אשמח לחוות דעתך על הפוסט בשתי מילים (לא יתפרסם באתר)