האבולוציה של עזרה וסיוע לנזקקים. - קרוסלה - הבלוג של מתי הורוביץ

מסתובבת עם יהדות, מחשבים, אינטרנט, קידום אתרים, גוגל, אנשים , רגשות, מחשבות, עסקים , רעיונות, וקשקושים

49205978_1982169165204597_1756830697114304512_n

האבולוציה של עזרה וסיוע לנזקקים.

בדרך לעבודה אני נתקל בקביעות באדם שיושב בצמוד למעדנייה ברחוב הראשי של בני ברק, ומבקש "צדקה לשבת". יום אחד הוא ביקש בנימה קצת מעצבנת, אבל אמרתי לעצמי: רגע, מה בעצם ההבדל בינו לבין בעל החנות לידו? גם בעל החנות רוצה את הכסף שלי. והוא מנסה להשיג את תשומת ליבי עם השלט המואר, ולפתות אותי עם שלל המאכלים שמאחורי חלון הראוה.

שניהם גם מציעים לי תמורה, החנות מציעה לי אוכל, ומבקש הנדבות מציע לי סיפוק רוחני של עזרה לזולת.
החנות אגב מתחילה במחירים הרבה יותר גבוהים יחסית, מבקש הנדבות ישמח גם מתרומה של שקל.

ואז נתקלתי בפייסבוק בסיטואציה דומה. בעל חנות פרסם מודעה בה הוא מציע לי למסור פרטי כרטיס אשראי כדי לקבל ערכת כלי עבודה, ולידו ישבה מודעה שהציעה לי למסור פרטי כרטיס אשראי עבור סיוע לאדם נכה.

אבל בפייסבוק זה היה עם טוויסט קטן לעומת מבקש ה"צדקה לשבת", המטרה במודעה הייתה "כדי שהקמפיין יגיע ליעדו". מטרה מעניינת, לא?!

מה שמוביל לשים לב לאבולוציה וההתפתחות בתחום הצדקה וגיוס הכספים לנזקקים. וכך זה התחיל:

עזרה על בסיס משפחתיות

לפני אלפי שנים חיו בחמולות, ומי שעזר לעני ודל היו בני משפחתו. לאחר מכן התרחבו לשבטים, שבתוכו חיו משפחות עניות שקיבלו סיוע מבני השבט. והעזרה לחלשים התבססה על תחושת משפחתיות.

עזרה על בסיס הדדיות

אחר כך התרחבו לכפרים עם מגוון אנושי, והעזרה עברה להתבסס על הדדיות מסוג של "שמור לי ואשמור לך". אנחנו חיים יחד, ותלויים זה בזה. היום אתה למטה ואני עוזר לך, מחר כשיקרה לי משהו אתה תעזור לי. וכך גלגל חוזר בעולם.

עזרה על בסיס חמלה

לאחר מכן התחילו לבנות ערים והתושבים היו זרים זה לזה, וכאן החלו להתפתח מוסדות חברתיים, בין אם על בסיס דתי או אחר, אבל עדיין עזרו האחד לשני על בסיס חמלה ורחמים. והמתרימים לא הציעו תמורה, מלבד היענות לרגש החמלה. וגם כשמדובר במצווה דתית – הדת למעשה מצווה על פיתוח החמלה והרחמים.

עזרה על בסיס כפיה

ככל שהערים גדלו, והעניים התרבו, כבר לא נותרו הרבה תורמים מרצון, ומדינות לקחו על עצמן את תפקיד איסוף הצדקה, בכפיה דרך מערכת המיסים.

אפילו אצל היהודים, שנושא הצדקה והחסד הוא אחד המרכיבים המרכזיים בדרך החיים היהודיים, כבר נהיה קשה להתרים אנשים. אם כי חובה להזכיר לטובה יהודים עשירים רבים בארץ ובחו"ל שמעניקים סכומי כסף בצורה מאורגנת באופן עצמאי, וחלקם אפילו הקימו מערך משרדי, עם שעות קבלה, רישום הבקשה, והענקת סיוע קבוע לפי סוג הבקשה. שזה דבר מדהים בעיני.

עזרה על בסיס תועלת אישית (צדדית)

ואז הגיעו "ועדות הצדקה" החרדיות העירוניות והגו רעיון מבריק, במקום שנציע לאנשים לתרום על בסיס חמלה ורחמים – נציע תמורה אחרת. ומהי התמורה הכי זולה עבור תרומה כספית? הבטחת ישועות.
ואז החלו בתי הכנסת ותיבות הדואר להתמלא בעלוני פרסום עם מלא הבטחות "תתרום לנו רב פלוני יתפלל עבורך", "עשרה רבנים יתפללו עבורך" ,"יתפללו עבורך בכותל המערבי", "יתפללו עבורך בעשרה קברי צדקים", "יתפללו עבורך במשך 40 יום". ועוד ועוד המצאות כיד היצירתיות והתחרות בין ארגוני הצדקה השונים. בשורה התחתונה, התמורה התחלפה, לא עזרה לנזקק, אלא ישועה / פרנסה / זיווג / ילדים / בריאות – בתמורה לכסף. ואם הוטרדתם על ידי "מוסדות קבר רחל" אתם מבינים על מה אני מדבר…

עזרה על בסיס אתגר / ניצחון / לחץ חברתי

לאחרונה המתרימים גילו את מערכות גיוס הכספים ההמוניים, ושיטת המאצ'ינג. בשיטת המצ'ינג, משיגים תורם שמתחייב לתת שקל/דולר או כמה שקלים/דולרים מול כל שקל שמושג מהקהל, הרציונל מבחינת התורם הוא שהוא מוכן לתרום יותר בהתאם לאופן שהציבור מכיר בחשיבות הנושא. וכן עידוד להשיג למעשה כספים נוספים.

והקמפיינים מהסוג הזה יוצרים בחלק מהמקרים תמורה מסוג אחר.

יש קמפיינים ששמים יעד לגיוס, והתורמים משתתפים מתוך תחושה שצריך לעמוד באתגר. בלי היעד האתגרי הם לא היו תורמים לא בשם החמלה ולא בשם ההדדיות. במקרים אחרים, לדוגמה כשיש בסיפור היבט פוליטי, הקמפיין פונה לתחושת ניצחון – בואו ננצח את הצד הפוליטי שלא רוצה לממן את מושא הקמפיין. אם לא היה כאן ניצחון – שוב חלק גדול מהתורמים לא היו תורמים.

בקמפיינים אתגריים אפשר להיתקל תכופות בפייסבוק. קמפיין גיוס המונים עבור אדם נזקק/נכה/חולה, והטרנד כיום הוא ליצור קמפיינים של "או הכל או כלום" כך שאם הציבו יעד של 100,000 ש"ח, ואנשים תרמו רק 50,000 או אפילו 90,000 – אזי החולה לא יקבל כלום. מה שגורם בחלק מהמקרים לעבור מהצעה של אתגר למצב קיצוני יותר וסוג של דרישה והאשמת הגולש התורן "בגללך החולה יפסיד את כספו". זו מניפולציה של הטלת אשמה. שאולי גרועה יותר מהצגת פצעים של נכים ברשות הרבים, פעולה האסורה בחוק.

ופה אני פותח סוגריים. כי נעשה פה קצת עיוות במנגון של "או הכל או כלום".

נחזור רגע אחורה, קמפיינים לגיוס המונים לא התחילו מבקשות לעזרה לנזקקים, אלא בהצעה לתמיכה ביוצרים/יזמים שרוצים ליצור או לייצר משהו, זה יכול להיות ספר, מוזיקה, או גאדג'ט חביב. ובמקום ללוות כספים לשם כך ולקוות שיצליחו לשווק את המוצר, הם מוכרים את המוצר מראש. פותחים בקמפיין גיוס המונים שמציג את המוצר המדובר, ומציע לאנשים לשלם מראש. אבל אנשים נעצרו מלהשתתף, מתוך חשש שהיזם לא יגיע לסכום שהוא זקוק לו ולכן לא יצליח לספק את המוצר. ומכאן נולדה התוכנית של "אל תדאג, אם לא תהיה היענות והקמפיין לא יגיע ליעד – לא נחייב אותך". נשמע טוב. וזה נכון גם לפרוייקטים חברתיים, שהתורם – תורם עבור מימוש הפרוייקט.

אבל כשמדובר בסיוע לחולה, קמפיין גיוס כזה מקבל משמעות מוזרה כשמציעים לאנשים לתרום אך ורק אם יקבל את מלוא הסכום. החולה רואה אנשים תורמים וליבו מתרחב, ואז מודיעים לו, מצטערים, בגלל שאין 100,000 לא תקבל גם 90,000.

מה אומרת היהדות

במצוות "שמיטת כספים" שהיא למעשה נתינת צדקה לעניים שלוו כסף ולא החזירו, אפשר למצוא התייחסות לכל הסיבות יחד.

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

משפחתיות: "מאחד אחיך" "פתוח תפתח את ידך לאחיך"
הדדיות: "מאחד שעריך" מכוון על עני מהאזור שלך "עניי עירך", "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" מרמז שהיום זה הוא מחר זה יכול להיות אתה.
חמלה: "לא תאמץ את לבבך"
כפיה: זו מהותה של שמיטת הכספים, לתת צדקה מתוך כפיית הרצון האישי.
תועלת אישית/ישועות: "כי בגלל הדבר הזה יברכך… בכל מעשך ובכל משלח ידך".

אז אמנם חבל שלא היו אז קמפיינים דיגיטלים לגיוס המונים, ואין רמזים על נתינה מתוך אתגר היעד, ניצחון פוליטי, או הצפה ולחץ חברתי… אבל למעשה כל הדרכים כשרות להביא את האדם לתת צדקה.

שנזכה תמיד להיות מהנותנים, בעין טובה ולב טוב, ויד פתוחה לרווחה.

פוסטים אחרונים

קבלו עדכונים בפייסבוק

השאר תגובה

אם הגעת עד לכאן, אשמח לחוות דעתך על הפוסט בשתי מילים (לא יתפרסם באתר)