ניהול מדינה הוא סיפור מורכב מכל היבט שהוא. מדינה צריכה לנהל מערכות ביטחון, כלכלה, משפט, בריאות, חינוך, תקשורת, תשתיות, חקלאות, ועוד ועוד. וכיון שהמדינה היא שתלטנית היא כופה את עצמה על כלל האזרחים. כולם שווים לפני החוק והחוק חל בשווה על כולם. ומשכך מתעוררת מריבה ענקית – מי ישלוט בחוק, מי ישלוט במשפט, בכסף הציבורי וכו'. והציבור מתפלג לפלגים ומפלגות שכל אחת טוענת שלה יש את הנוסחה הנכונה לניהול מדינה.
וכיום העידן הטכנולוגי מזמן אותנו לחשוב על הכל מחדש. כי החיים הטכנולוגיים יוצרים לנו צורת חשיבה חדשה שלא היתה קיימת מעולם. וארחיב.
העולם הישן מוביל חשיבה נוקשה
העולם הטבעי הוא מאוד נוקשה ביסודו, הוא קיים כפי שהוא – ועל האדם להתאים את עצמו לקיים.
כשיש אור אפשר לעבוד, וכשחשוך האדם נהיה עיוור וממילא עליו לחדול מפעילות. המים הראויים לשתיה נמצאים באזורים מסויימים בעולם, ועל האדם להתאים את עצמו ולחיות באזורים אלו. כשחם – האדם צריך להתאים את עצמו לחום. וכשקר – האדם צריך להתאים את עצמו לקור. וכן הלאה במסגרת כל מגבלות הפיזיקה, הכימיה, והביולוגיה.
מגבלות אלו יצרו גם תפיסת עולם נוקשה איך אדם צריך להתנהג. ערים ביום וישנים בלילה. ילד צריך אבא ואמא. "תלבש סוודר, אתה תצטנן!" וכן הלאה. הנורמות הציבוריות והפרטיות היו קשיחות מאוד. כמובן בסיוע הדתות למיניהן. אבל הדתות לא הגבילו אנשים חופשיים – אלא ניווטו אנשים שכבר היתה להם תפיסת עולם נוקשה.
העולם הטכנולוגי מוביל חשיבה גמישה
העולם הטכנולוגי לעומת זאת, פועל בצורה הפוכה. הטכנולוגיה היא בשירות האדם ולפי בקשתו. כשהאדם רוצה אור – יש אור. כשהאדם רוצה מים יש לו מים. וכשהוא רוצה אותם קרים – הם קרים, כשחם לו הוא מפעיל קירור, וכשקר לו הוא מפעיל חימום. וכן הלאה, האדם עדיין מוגבל וכפוף לכללי העולם הנוקשה, אבל הוא יצר לעצמו בועה בתוכה הוא מסוגל לפרוץ רבות ממגבלות הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה.
ואני חושב שזה גם מסביר את הקורלציה בין ההתקדמות המדעית-טכנלוגית לזניחת הדת בעולם. השאלה הגדולה היא מי הביצה ומי התרנגולת. האם בגלל הרהורי כפירה בדת – התחילו לחקור כיונים חדשים (לדוגמה, מוצא האדם מן הקוף, וקדמות העולם) או להיפך, בגלל ההישגים הטכנולוגים התחילו לכפור בדת (התרופות מרפאות ולא התפילות).
לא מן הנמנע ששני הדברים הגיעו מסיבה שלישית – של עלייה בחכמה האנושית וממילא חקירה ודרישה בכל מישורי האדם, הן בעולמו הפיזי והן בעולמו הרוחני. אבל העובדות הן שמייסדי המדע המודרני היו דתיים ובעקבות החקירה המדעית התחילו לפתוח את הראש לאפשרויות נוספות. ועד היום, הקידמה הטכנולוגית מאיימת במידת מה על הדתות. וזה לא קורה בגלל שאנשים באמת נכנסים לעומק השאלות הפילוסופיות בין מדע לדת, אלא בגלל שתפיסת העולם הטכנולוגית היא גמישות מחשבתית. בניגוד לתפיסת עולם דתית שהיא נוקשה.
זו גם הסיבה שלמבוגרים קשה להתרגל לטכנולוגיה וזאטוטים בני שנתיים-שלוש משתלטים בקלות על מחשב. כי המבוגרים של היום התרגלו בצעירותם לחשיבה נוקשה. וקשה להם להשתחרר מזה. לעומת זאת הצעירים של היום – גם כשיהיו זקנים – הם יהיו גמישים מאוד מבחינה טכנולוגית כיון שגדלו כך מתחילת חייהם.
נחזור למדינה.
המדינה הישנה מוביל חשיבה נוקשה
המדינה, כמערכת שלטונית לניהול אזרחים היא קשישה מאוד, בת אלפי שנים, וגם אם צורת השלטון ותפקידי המדינה התחלפו במשך השנים. עדיין מדובר בהמשכיות של מסורות וצורת חשיבה נוקשה לפיה האזרח צריך להתאים את עצמו למדינה, לחוקיה ולמוסדותיה. כשהמדינה רוצה שהוא ילך לבית הספר הוא צריך ללכת לבית הספר. וכשהמדינה מחליטה שעליו ללכת לצבא – הוא ילך לצבא. כשהמדינה פוקדת עליו לשלם סכום כלשהו כמס, קנס, ביטוח, אגרה, ארנונה, מע"מ, מכס, היטל, וכל שם אחר שהמדינה מחליטה לכנות את התשלום שהשיתה על האזרח – עליו לשלם אותה. וכשהיא מחליטה איפה הוא ירשם לנישואים – שם הוא ירשם לנישואים.
מצד אחד, הנוקשות הזו טובה. היא מבטיחה יציבות למדינה והאזרחים. הרי אם החוק ישתנה מידי יומיים – יהיה קשה לנהל עסקים. ואם כיון הנהיגה ישתנה מידי שבועיים לא יוכלו לנסוע ברחובות.
מצד שני, אותה טכנולוגיה שהגמישה את החשיבה נגד הדת, מגמישה גם את החשיבה נגד המדינה.
למה שהמדינה תכתיב לי איפה להתחתן? ומה לעשן? מתי לבצע קניות? ובמה לצפות?
בעולם הטכנולוגי – האזרח רגיל לעצב את המציאות כרצונו. לעדכן את הטכנולוגיות והאפליקציות לעיתים תכופות, ולהעצים את בועת הגמישות בה הוא חי. וזה יוצר פער משמעותי מאוד בין החיים הציבוריים האזרחיים לבין החיים הציבוריים הממשלתיים.
בחיים האזרחיים יש גמישות מירבית, אדם יכול לבחור באלו קבוצות פייסבוק הוא משתתף ולאלו כללים הוא מחוייב. ואם כללי פייסבוק לא מתאימים לו – הוא יכול לעבור לטוויטר, או לפתוח קבוצת טלגרם.
אבל בחיים הציבוריים הממשלתיים – הוא לא יכול לעבור באופן חופשי ממדינה למדינה, או בתוך המדינה לבחור לאלו חוקים הוא מחוייב ולמה לא.
ועל זה כל המהומה. האזרח צריך להתאים את עצמו למדינה, לחוק, למיסים, למשטרה, לבית המשפט.
ובגלל שיש רק מדינה אחת, חוק אחד, בית משפט אחד, וכו' – הדבר יוצר את המריבות הפוליטיות הגדולות – כיון שכל אחד רוצה שהמדינה תתנהל לפי איך שהוא רוצה.
הדתי רוצה שיממנו ישיבות, והחילוני רוצה שיממנו תרבות, הימני רוצה עונש מוות למחבלים, והשמאלני רוצה לגרש את המתנחלים.
המדינה צריכה להוביל חשיבה גמישה
בעולם טכנולוגי גמיש – שבו האדם יכול לעצב את המציאות – הדתי היה מפנה את המיסים שלו לישיבות והחילוני לתרבות. וממילא לא היו מריבות מי ישלוט. בעולם של חשיבה גמישה – היה אפשר ליצור מערכות חוקים מקומיות יותר, לתושבי חברון היה מותר לחסל מחבלים כי הם באזור המריבה וזה מה שמתאים להם כדי למנוע את הפיגוע הבא, ולתושבי תל אביב היה אסור לחסל מחבלים. בעולם של חשיבה גמישה ועיצוב המציאות כרצון האזרח – השמאלן שרוצה להחזיר שטחים לערבים – היה מפנה את הבית שלו ונודד למקום אחר על חשבון כספי המיסים שלו, והימנים שרוצים לשבת מעבר לקווי 67 היו עושים את זה על חשבון כספי המיסים שלהם.
אבל כרגע אנחנו כאן. במדינה שרק עכשיו סיימה לקבל פקסים, והיא קובעת את ימי החופש, וכמה תעלה חבילת חמאה. ויש אנשים שעדיין לא ברור להם למי הם יצביעו בבחירות או לחילופין ברור להם שהם יצביעו למפלגה שהיא לא הליכוד.
אפשר להתפוצץ מזה. אין עוד מפלגה בכנסת עם ותק, וניסיון מוכח רב שנים – בשחרור הציבור מעולה של המדינה ונוקשות החשיבה המפא"יניקית.
מי שפתח את השמים לשלל חברות התעופה ושלל ערוצי תקשורת, מי שסגר את עולם הפקסים, ומי שמקדם את סגירת מועצות החקלאיות, מי שפותח את השווקים לחופשי, משחרר את מאגרי הגז לציבור, מפחית מיסים ומצמצם בירוקרטיות. היא מפלגה אחת. הליכוד.
פורסם לראשונה באתר #הליברלים_החרדים
