התחנה הראשונה בחיי אחרי הישיבה, היתה בכולל "נתיב דעת" אח של מדרשת "נתיב בינה" שהקים הרב שמואל דוד מרזל שנפטר לפני כשבועיים. שם פגשתי באופן בלתי אמצעי את קהילת החוזרים בתשובה, שמצאו את עצמם לא חילונים ולא חרדים.
לא חילונים – כי החליטו לחיות חיים על פי התורה, מה שהקשה עליהם להמשיך לחיות בחיים הישנים הרחוקים מאוד מחיי תורה ומצוות. ולא חרדים – כי לא יכלו להיקלט בקהילה החרדית. הקהילה החרדית היא חממה סגורה, וכדי להתקבל אליה כחבר מן המנין צריך לאמץ מנהגים ודקדוקים שחלקם לא מתאימים למתחילים, וחלקם הם קוד קהילתי שלא נדרש כחלק מאורח החיים היהודי.
ובעיקר, דרך החיים החרדית היא דרך של התבדלות, "תיבת נוח", והיא לא יכולה להכיל את אלו שחוזרים בתשובה בתהליך מתמשך, עם עגילים, תלתלים, ונושאי שיחה על ציר החוויה של צעיר ישראלי, צבא, טיול למזרח-רחוק, (סמים), וטלוויזיה ומוזיקה ישראלית. נוסיף לכך שתחום שילוב תורה ועבודה הוא גם כך בעייתי במגזר החרדי. והתוצאה היא חוסר היתכנות של השתלבות והיטמעות של קהילת החוזרים בתשובה בקהילה החרדית.
המוסדות שהקים, ודרך החיים אליהם חינך הרב מרזל היתה יצירה חדשה של חרדיות, עליה גדלתי באותה תקופה בבית מדרשו של הרב יצחק שלמה זילברמן. גירסה שמתאימה לאנשים ונשים בשלבים שונים של תהליך קבלת עול מצוות. בתוך בועה שמקבלת ומאירה עיניים לכל אחד ובקצב שלו. מתוך דגש על קשר ומחוייבות לרצון ה' ופחות למסגרת החרדית.
ובכך הוא איזן מאוד ושמר על תלמידיו ותלמידותיו מלהיגרר למחוזות המרמור הקיימים בקהילות אחרות של חוזרים בתשובה שהתאכזבו מהדחיה החרדית. וקל לזהות את בוגרי ובוגרות נתיב בינה/דעת – במודעות העצמית וההכרה במקום המיוחד שלהם לצד הקהילה החרדית הקלאסית.
יהי זכרו ברוך.
תמונה: מתוך אתר נתיב בינה.
