מי לא קנה אי פעם כוס קפה? כשאנחנו מזמינים כוס קפה, אנחנו לא מפרטים מה גודל הכוס, ומאיזה חומר עליה להיות, והאם עליה להיות עם ידית, ומה לשים קודם את הסוכר או את הקפה, וכמה מיליליטר חלב לשים בדיוק, ומה צריכה להיות הטמפרטורה הסופית.
למה לא נכנסים לפרטי פרטים?! כי זה לא מעניין ולא חשוב מספיק.
לעומת זאת כשמזמינים ארונות מטבח – מפרטים את ההזמנה לפרטי פרטים: סוג העץ, עובי, גובה, רוחב, עומק, סוג הצירים, הידיות, השיש, וכו'. ולמה צריך פירוט נרחב כל כך – כי ככל שהמוצר שאנחנו רוכשים הוא מרכזי יותר וחשוב יותר – כל פרט חשוב.
היינו רוצים לחשוב שככה גם התורה עובדת. כשזה חשוב היא מפרטת, וכשלא היא לא מפרטת. וזה מסביר מצוין למה התורה מאריכה מאוד בתיאור בניית המשכן, לפרטי פרטים. ולא די בזאת, התורה חוזרת ומתארת כיצד בנו את המשכן ושוב לפרטי פרטים.
לכאורה, אם התורה מאריכה כנראה שזה מאוד חשוב.
אבל לפי טענה זו היינו מצפים גם לפירוט ואריכות בפרטי מצוות השבת. שהרי מצוות השבת היא חשובה יותר מהמשכן ואף דוחה את בניית המשכן. כמו כן מבחינת זמנים – מצוות השבת היא תמידית ונצחית, והיא נוהגת תמיד גם לאחר חורבן המשכן. ומדוע אם כן התורה לא מאריכה בפרטי מצוות השבת? אז אפשר לומר שהפירוט במשכן נועד לצורך אחר, לא משום חשיבות מצוות המשכן – אלא דוקא עבור מצוות שבת – כדי ללמוד מה הן המלאכות האסורות בשבת.
אבל בעיון מדוקדק יותר אפשר להבין את האריכות באופן שונה לחלוטין.
אם נתבונן במילים המרכזיות כשהתורה מתארת את הקמת המשכן וחניכתו (פרשת פקודי בספר שמות, ופרשת צו בספר ויקרא) נמצא כי על כל פסקה קצרה התורה מסכמת "כאשר צוה ה' את משה".
ואם התורה מדגישה שוב ושוב שאכן משה עשה כאשר נצטוה, עלינו להבין מכך שזה לא מובן מאליו. ושבכל שלב היתה היתכנות שמשה יחליט לבצע משהו אחר.
כלומר, משה למעשה עמד בפני ניסיון האם יבנה כפי שצווה, או שיסטה מההוראות. אנחנו יודעים שמשה נתנסה בכמה נסיונות. ובניסיון האחרון הוא נכשל – כשהכה את הסלע במקום לדבר אליו.
אבל כאן התורה מדגישה שוב ושוב שמשה עמד בכך, עמד ב"ניסיון המשכן".
ואם כן, עלינו להבין מה הקושי הגדול בנושא?
וזה מחזיר אותנו לאותם ימים, כשעם ישראל נהיה לעם, כשסביבו העמים עובדים לאלוהיהם. בניית משכן ומקדש לא-לוהים לא היתה ייחודית לתורה. כל עם ועם בנה לעצמו בתי מקדש. אותם הבתים נבנו בסגנונות שונים עם כלי פולחן שונים וצורות עבודה מגוונות, את כולם המציא האדם מליבו לאמר "מה צריכה עבודה זרה פלונית ומה נאה לעבודה זרה אחרת".
ואחד הנושאים המרכזיים שהתורה באה להוציא מליבם של ישראל היא המחשבה שהאדם מסוגל להבין את א-לוהי השמים וא-לוהי הארץ.
ולכן, מיד אחרי מתן התורה והמשפטים, כשבני ישראל בכלל, ומשה בפרט היו עשויים לחשוב שהם כבר מבינים את מחשבת הא-לוהים, הם היו עשויים לבנות בית לשם ה' על דעת עצמם, כמו כל העמים מסביב, ולבדות מליבם כיצד דרכי עבודתו. ולכן מיד הקדים הקב"ה להפקיע את הדבר מידי האדם, "אל תבדו דבר מליבכם, באפשרותכם רק לנדב את ליבכם".
ולכן, אין לתורה שום אפשרות אחרת, אלא לתאר כל כלי וכלי במשכן כיצד יעשה, מה אורכו ומה רוחבו. אי אפשר להשאיר כאן דבר למחשבת האדם, ולכן גם הראה ה' למשה "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר".
וזה היה הניסיון הגדול. לראות האם משה, אהרן, והחכמים שהמלאכה הופקדה בידיהם – האם הם מבינים שאסור להם לערב שום דבר מליבם או לא.
ולכן ברור, שיותר משחשוב הפירוט הארוך של "ההוראות" כיצד לבנות את המשכן, עוד יותר חשוב הוא הפירוט של "הבניה עצמה" לדעת שהאמנים והמעצבים – אכן עמדו בניסיון שלא לערב דבר מליבם. אלא "ככול אשר צוה ה' את משה כן עשו" על כל צעד ושעל.
וכשמבינים שכל נושא בניית המשכן הוא ניסיון האם הם פורשים מדרכי האלילים, ומכניעים כל הבנה אישית ועושים רק כאשר צוה ה', אנחנו מבינים היטב את נושא הנפילה בניסיון, כשבני אהרן, מהקרובים ביותר, הגיעו עם "אש זרה אשר לא צוה ה'". וברור למה התחייבו מיתה מיידית, ללמד שאף הקרובים ביותר, רחוקים הם.
הנה כי כן, אברהם עמד ב"ניסיון העקידה", ואילו ב"ניסיון המשכן" נפלו שניים.
ולאלו המשתעממים בעת קריאת וחזרת בניית המשכן שכבר לא רלוונטי לנו, עלינו להזכיר כי תבנית המשכן וכליו רלוונטים היום מתמיד, כי גם אחרי אלפי שנים עוד לא תם הרצון מהאדם להמציא בעצמו את דרכי עבודת ה'.
