אז למה החמאה נעלמה מהמדפים?! השבוע בעיתון יום ליום – העיתון לאנשים טובים.
לאחרונה התבשרנו על מחסור בחמאה, ולטענת חברת "טרה" הדבר נובע ממחיר נמוך מידי שנקבע על ידי המדינה, כך שלא משתלם ל"טרה" לייצר חמאה. וזה ממש מוזר, כי כשבודקים את המקררים במרכולים ורשתות המזון – מגלים שהם מלאים במוצרי חלב מכל הסוגים והמחירים. ומה קרה אם כן לחמאה?
"הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות", כך גורסת הקלישאה. ואילו המחסור בחמאה מגלם את גירסת המציאות. הכוונה הטובה שמוצרי בסיס יהיו בהישג ידו של כל אדם, גם העני ביותר – הביאה לפיקוח על מחירי החמאה. הכוונה הטובה להגן על תעשיית החלב בישראל – הביאה למכסות ומגבלות על ייבוא חמאה זולה מחו"ל. והכוונה הטובה להגן על עובד שלא ינוצל בידי המעביד – הביאה לחוק שכר מינימום שמחייב לשלם לעובד יותר משווי התוצר שלו (עובד שבאמת שווה את התוצר שלו – לא זקוק לחוק) – מה שמייקר את כל שרשרת הייצור וההפצה.
והשילוב של כל זה הביא לכך שלתעשיית החלב הישראלית שווה יותר לייצר מוצרים אחרים מאשר חמאה, כך שייצור החמאה הוא במכסה קטנה, וברגע שיש עליה בביקוש לחמאה או בקיץ כשיש ירידה בתפוקת החלב – נוצר מחסור. להוזיל את עלות העובדים? אי אפשר. להעלות את מחיר החמאה? אי אפשר. לייבא חמאה מחו"ל? אי אפשר. ובאופן אירוני אפשר לומר שכעת, כשמוצר הבסיס הזה לא נמצא בהישג ידו של אף אחד – זה גם סוג של צמצום פערים… "גם לי גם לך לא יהיה".
אבל למעשה, המחסור בחמאה היא הבעיה הקטנה שלנו, בעידן השפע זה פחות מורגש, ומה שמעיק באמת על כמעט כל משפחה צעירה בישראל הוא עול המשכנתא או השכירות. למה מחיר הדירות נסק כל כך והפך את המוצר הבסיסי הזה למותרות?
צריך לחזור אחורה עשר שנים ויותר, כשבממשלה גילו שבמרכז הארץ, בין גדרה לחדרה, יש ריכוז אוכלוסיה, וממילא יש הרבה עסקים, ושירותים מפותחים לאזרח, תחבורה, רפואה, חינוך, השכלה, תרבות וכו'. לעומת זאת בפריפריה, כיון שהאוכלוסיה דלילה ומפוזרת על שטח גדול יותר לא משתלם להשקיע. וזה הופך למעגל שמזין את עצמו. כשאין אנשים – אין הכנסות, כשאין הכנסות אין תשתיות ושירות וכשאין תשתיות ושירות אין אנשים וחוזר חלילה.
התוצאה היא פער הולך וגדל בין רמת ואיכות החיים במרכז לעומת הפריפריה. ומתוך רצון טוב לצמצם פערים – ניסו לשכנע אנשים לעבור לפריפריה על ידי הקלות מס אבל לאנשי המרכז היה נחמד יותר להישאר במרכז מאשר לגור בשלווה בפריפריה.
ואז, ב2008 הגיע הרצון הטוב לשיאו, וכשלפקידי ממשלה ופוליטיקאים יש הרבה רצון טוב, זה אומר שהם ידרסו בדרך את רצון האזרח. אז הממשלה החליטה שלא מפשירים במרכז קרקעות לבניה. במטרה לתת לכללי השוק לפעול, כשיש מחסור – המחיר עולה. וממילא האזרחים יתחילו להגר לפריפריה.
אבל הממשלה יכולה אולי לחוקק חוקים, אבל לא להנדס את האנשים. אנשים היו מוכנים לשלם יותר על מגורים במרכז, ואז גם החלה תופעת חלוקת דירות, בניה על גגות ,והכשרת מחסנים למגורים עלובים. וגם כאן באופן אירוני – כשמחירי הדירות במרכז הגיעו לשיא, אזי המחירים בפריפריה "צמצמו פערים" והתאימו את עצמם כלפי מעלה.
מסקנות? משני מקרים עדיין אי אפשר להסיק מסקנות. אבל כן אפשר לשים לב שכל שמדובר בקביעת מחירים – התערבות ממשלתית משבשת את השוק. ולעומת זאת כשהממשלה מסירה מגבלות – השוק פורח ומביא למחירים המאזנים בין ההיצע לביקוש, מחירים שמשתלמים מספיק הן למוכרים והן לקונים.
ובעידן הבחירות, כשלפוליטיקאים לא עולה כסף להצהיר שהם מלאי רצון טוב לשפר את חיינו, להיטיב עם החלשים, ולצמצם פערים. עלינו להבהיר להם, לנו זה כן עולה כסף. אז בבקשה, לא על חשבוננו.