רצנית אוליביה או להפעיל אנטנות? - קרוסלה - הבלוג של מתי הורוביץ

מסתובבת עם יהדות, מחשבים, אינטרנט, קידום אתרים, גוגל, אנשים , רגשות, מחשבות, עסקים , רעיונות, וקשקושים

WhatsApp Image 2019-04-29 at 20.39.29

רצנית אוליביה או להפעיל אנטנות?

מירוץ החיפושיות דווקא מזמין אותנו להפסיק את המירוץ שלנו. לשים לב לטבע, לשמש, לרוח, לגוף, לכוון את הפעילות שלנו בהתאם

בחלקים נרחבים בארץ חרקים שונים ממלאים את הרחובות, בתחילה היו אלה מליוני פרפרים נודדים, ועכשיו אלו חיפושיות זבל, מקקים, רצנית אוליביה, ועוד. אנשים נבהלים או שלא, נגעלים או שלא. אבל מה קורה פה מאחורי הקלעים?!

אנחנו כאנשים התרגלנו לחיות בכל מצב ובכל מקום, והפסקנו לשים לב לפרטים. החורף המקפיא כמו גם השרב הקייצי כמעט שלא עוצרים אותנו מהעבודה והשגרה. ובוודאי שלא מנישואים, לידות, וכו'.
אבל החרקים ושאר בעלי החיים מחוברים לטבע. הם שמים לב מתי יש שמש ומתי לא, ולפי זה הם מכוונים את הנדודים, הטלות ביצים, בקיעה, ריצה ברחובות הערים וכו'.

יתירה מזו, הם שמים לב לשינויים המבשרים על רעידות אדמה ואסונות טבע נוספים. ואנחנו לא מבינים איך, אבל זה לא שיש להם אנטנות המכוונות לתדרים בלתי מוכרים. אלא שיש פה שרשרת שלמה. בעלי חיים וחרקים שחיים עמוק יותר באדמה או דווקא עפים גבוה שמים לב לשינויים מקדימים, אם בקולות ותזוזות קלות מתוך האדמה, בדומה לקולות עמומים בצפון הארץ שמבשרים על חפירת מנהרת טרור. ואם שינויים בגלי הים, או כל מערכת אחרת בטבע. והם נערכים לכך, ופתאום בשרשרת המזון בעולם החי, הטורפים, שמים לב שארוחת הצהריים שלהם לא זמינה ומכאן יש שרשרת שלמה של עולם הטבע שנערך לאסון המגיע.

ואנחנו, האנשים? לא שמים לב.

אבל קל לדמיין את זה, הרבה פעמים אנחנו יוצאים לרחוב ומרגישים שמשהו משתנה בסביבה. אם זה דגלים שצצים ברחובות העיר, או כרזות בחירות במרפסות, או אפילו סתם בסוף השבוע כשהרחובות מתרוקנים ומרגישים שיש שינוי באויר. אני אישית מרגיש מתי הבנות הולכות להזמין חברות הביתה, כשאני חוזר הביתה ומרגיש שחדר הבנות מסודר יותר, אני יודע שתגיע אורחת, בלי שאשמע על כך. וזה פועל כבר בתת המודע.

אצל בעלי החיים הגדולים כבר קל יותר לזהות שינויים בהתנהגות, ואנשים חכמים רתמו את זה לטובת מערכות ניטור שמאפשרות להיערך לאסונות טבע על פי שינויי התנהגות של בעלי החיים. כך שאם אנחנו לא שמים לב לתנודות הטבע, לפחות נלמד מאלו שכן שמים לב.

אז איך מפתחים שימת לב לפרטים?

אני חושב שזה עובד הפוך, רוב בני האדם נולדים עם שימת לב לפרטים, אבל מרוץ החיים, ובמיוחד המודרניים שוחקים ומטשטשים את הפרופרוציות. 
הגוף מרגיש טוב מאוד מתי הוא זקוק לאכילה, שתיה, פינוי ומנוחה. אבל במקום לעבוד לפי תחושות הגוף אנחנו מעבירים את זה לשעון ולסדרי היום. ארוחת עשר, שעת קפה, שירותים רק בסוף שיעור או פגישה, ושינה לא לפני שעה כלשהי. הגוף מרגיש מתי קר לו ומתי חם לו, אבל אנחנו לא פועלים בהתאם. יורד גשם? ניקח מטריה, קר? נלבש מעיל, חם? נפעיל מזגן. בקיצור, אנחנו מתעלמים מהטבע לטובת רצונות אחרים שלנו.

זה כוחו של האדם.

בעלי החיים לעומת זאת, אם קר – הם מתחילים לנדוד למקום חם. להצטנן? לא בא בחשבון. אם חם, הם נודדים למקום קר, או מורידים פרופיל פעילות, במקום לריב על טמפרטורת המזגן ושיבוש כל הסביבה הטבעית.

אם זה היה מסתיים פה, היה אפשר לצקצק עוד קצת על איבוד התחושה הטבעית ולהשלים עם זה שכיף לנו הרבה יותר עם מגורים במקום קבוע, מזון ומים זמינים בצורה קבועה וכו'.

הבעיה היא שהמירוץ הזה גורם לאנשים גם לא לשים לב לאנשים סביבם. אדם חולה בגוף או בנפש – באופן טבעי היה אמור להוריד את רמת הפעילות שלו, והאנשים סביבו היו שמים לב ומטבע האדם – גם היו עוזרים לו.

אבל הניתוק מהטבע גורם לאנשים חולים להמשיך בשגרת העבודה, ולאנשים כאובים להעמיד פני שמחים. 
מתאפקים, מתאפקים, עד שזה מגיע לרמה שהם כבר לא מסוגלים לעמוד בזה.

מירוץ הרצניות דווקא מזמין אותנו להפסיק את המירוץ שלנו. לשים לב לטבע, לשמש, לרוח, לגוף, לכוון את הפעילות שלנו בהתאם. להוריד פרופיל כשצריך ולהעלות אותו כשאפשר. לחוש בשינויים ולשדר אותם לסביבה. ומהצד השני, לקבל את התשדורות מהאנשים סביבנו, להקשיב, ולהציע עזרה כשאנחנו בטוחים שזה מתאים.

פוסטים אחרונים

קבלו עדכונים בפייסבוק

השאר תגובה

אם הגעת עד לכאן, אשמח לחוות דעתך על הפוסט בשתי מילים (לא יתפרסם באתר)