אם אתם חרדים רגילים, אזי השבת שרנו "ברוך א-ל עליון… והוא ידרוש לציון, עיר הנדחה, עד אנא תוגיון נפש נאנחה" ולמחרת, ביום ראשון, כ"ח אייר, נמשיך כרגיל כאילו אין זה היום שבו שוחררה העיר ציון מהיותה עיר נידחה, וכאילה לא פסקה התוגה והנפש הנאנחה.
אבל, כשזה קרה באמת, לפני 52 שנה, עם סיום המלחמה האנשים לא האמינו שזה קורה. זה לא היה יום רגיל משום כיון וצורה. היתה שמחה אדירה שכמותה לא שמח העם היהודי מאז נחרב בית המקדש לפני כ2,000 שנה.
לא רק שירושלים העתיקה חזרה לידי היהודים, אלא שזו היתה מלחמה עם ניסים, כך שהתקיימו בנו גם הפסוקים שנשיר בשבת לפני ברכת המזון: "בְּשׁוּב ה', אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה". ולא רק זאת, אלא שזה היה מלווה בניסים ודרכי פלא ש"אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה", כי המלחמה הזו היתה לא טבעית. והיא הובילה גם גל של חזרה בתשובה, כשחילונים שלא האמינו בה', אמרו לעצמם חייב להיות פה משהו גדול יותר. אין לזה הסבר טבעי. ואז למעשה החלו מעמדה ועוצמתה של ישראל להיבנות בעולם.
כשאנחנו לא חוגגים את "יום העצמאות", זה מובן יותר. משום שמדובר ביום מורכב הרבה יותר, זו היתה הכרעה וניצחון רשמי של התנועה הציונית-חילונית מול רבני הדור החרדים שרצו לראות את הדברים קורים בצורה אחרת. אבל מלחמת ששת הימים, היא ניטרלית מבחינה זו, ולא רק זאת אלא שהיה ברור גם לחילונים שלא מדובר ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", שהרי לא כמו היום שאכן ישראל צברה עוצמה צבאית, ישראל לפני מלחמת ששת הימים היתה בחרדה גדולה עם תחזיות של עשרות אלפי הרוגים.
אמת, בית המקדש עוד לא נבנה. יש עדיין טרור ברחובות. אבל כבר אמרו חז"ל בתלמוד ירושלמי ש"כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעה קימעה". אנחנו לא אמורים לצפות שהכל ישוב על כנו ביום אחד. אבל אנחנו כן צריכים להודות ולהלל על הטובות שעשה לנו הקב"ה. וגם אם לא קבעו זאת כיום משתה ושמחה בדומה לחנוכה ופורים בהם אנו מודים על הניסים והנפלאות והתשועות והנחמות. עדיין, אפשר באופן פרטי, להודות ולשמוח, כמו בימים ההם, מיד אחרי שחרור ירושלים, כשכל החרדים נהרו אל הכותל בשמחה רבה להודות ולהלל. כך בזמן הזה.
אי ההכרה בכך שחזרנו לירושלים עליה אנו מתפללים בכל יום, היא הרבה מעבר לאדישות מול טובו של הקב"ה. היא הופכת אותנו לאדישים לנעשה סביבנו, ולתמורות שחלו בעם. אנחנו ממשיכים להילחם בתנועה הציונית, שפשטה רגל מזמן. אנחנו ממשיכים להילחם את מלחמות העבר, ולכן קשה לנו להכיר בניצחון של מלחמות ההווה.
אם זה היה קורה בנושא בודד, ניחא. אבל זה קורה בשורה של נושאים, ולדוגמה עולם האינטרנט. האינטרנט כבר קיים עמוק עמוק במחוזותינו, בכל בית רבני יש חיבור לאינטרנט. אם לא שהרב עצמו משתמש, אזי בני ביתו. והמלחמה האמיתית כיום היא בכלל לא בתחום האינטרנט, אלא על ליבם של האנשים. אנחנו חיים ביום בדור של שפע שבו הסיכון העיקרי הוא "וישמן ישורון ויבעט". האינטרנט הוא בסך הכל כלי של תוכן. יש בו תכני תורה בהיקפים שלא יאמנו, תכני חסד וקמפיינים של תרומות לעולם התורה וגמילות חסדים, בהיקפים שלא יאמנו. לצד זאת יש בו גם תכנים סתמיים עד שליליים בהיקפים שלא יאמנו.
בדור העבר, כשאנשים באמת הרגישו שעולם התורה נחרב ועל כל יחיד מוטלת האחריות לשקם את העם, להיות חלק מהקבוצה, אז היה קל יותר שלא להיגרר לשוליים. אבל כיום בדור השפע, עשרות אלפי בחורי ישיבות, אברכי כולל, מוסדות, סמינרים וכו'. אנשים כבר פחות חשים במאבק. "כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ", אנחנו עומדים בפני האתגר של בני הדור השלישי והרביעי של כל דור חלוץ. הדור הראשון הגיע לארץ אחרי השואה, מי ממזרח ומי מהמערב, הכל היה פה בתחילת הדרך. והיה אתגר עצום לבנות את הכל מחדש, ולהחזיר עטרה ליושנה. הרבה מאוד ניצולי שואה אמרו "אנחנו נקים משפחה גדולה וננקום בנאצים". הדור השני, הגדיל והרחיב את מפעלות הדור הראשון. אבל הדור השלישי נולד כבר אל תוך הפינוק. כבר לא היה צריך להקים דברים מאפס, אלא להרחיב את הקיים. הדור הרביעי כבר חי בשגרה. שיגרה שעשויה להפוך למייגעת כשאין אתגר, תחושת יוזמה ושליחות.
וממילא הסקרנות גוברת והעיניים נפקחות. וכי מי זוכר בעבר תקופה שהעיתונים פרסמו בכל ימות השנה חופשים ונופשים במלונות כשרים בהשגחה צמודה?! ואבל בדור השפע, טיסות זולות, וחיבור לאינטרנט. אנשים מחפשים ליהנות, לראות עולם. זה לא שבגלל שיש אינטרנט אנשים יורדים ברמה הרוחנית, אלא בגלל שאין חיות ותחושת שליחות, אנשים יורדים ברוחניות. המלחמה מול הכלי לא תעזור, אם אדם צריך להתמודד מול שגרה וחוסר משימה.
הדור הצעיר זקוק למשימה. למשהו שיעניק לו תחושת שותפות ואתגר, שליחות לבנייה של דבר חדש. למלחמת ששת ימי החול, בהם יהיה אתגר של בניית עולם של קודש. זו המלחמה הנוכחית. אבל כדי להכיר בכך, צריך להכיר במלחמות, בנצחונות, ובניסים, ולהודות לה' על מה שנתן.
ואז אפשר לכוון היטב בברכת המזון: וְעַל הַכֹּל ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.
