שלטון השכל או לזרוק את השכל?! - קרוסלה - הבלוג של מתי הורוביץ

מסתובבת עם יהדות, מחשבים, אינטרנט, קידום אתרים, גוגל, אנשים , רגשות, מחשבות, עסקים , רעיונות, וקשקושים

במה נבדלת היהדות - שער הספר

שלטון השכל או לזרוק את השכל?!

הזדמן לי לעבור הרבה ברחוב אבא הלל, אבל לא ידעתי ולא הכרתי את מי שהרחוב קרוי על שמו.

ומה מתברר?! אבא הלל סילבר היה רב רפורמי יוצא דופן. התנועה הרפורמית בארה"ב של המאה ה19 דגלה בהשתלבות והיטמעות אמריקנית. אבא הלל סילבר היה רב רפורמי ציוני, שפעל לטובת הציונות, הלאום היהודי, ואף תמך בתנועות המחתרתיות-לוחמניות – האצ"ל והלח"י.

בניגוד לרפורמים דאז שעסקו בדחיית חלקים נרחבים ביהדות, אבא הלל סילבר עסק בחשיבה היהודית ובמה היהדות תרמה לעולם. הוא כתב ספר תיאולוגי בשם "במה נבדלת היהדות", שתורגם בהמשך לעברית תחת הנחייתו – ובו הוא מאריך להסביר במה נבדלת היהדות.

בימים שאנשים לא לגמרי מבינים מה היהדות חידשה בעולם, ולשם מה אנו זקוקים לה. זה קצת מוזר שספר רפורמי מלפני כ60 שנה מספק תובנות מרתקות בנושא. ומי שהפנה אותי אל הספר הזה, הוא לא פחות מאיש חינוך חרדי שלחש לי שכדאי לי למצוא את הספר בחנויות יד שניה. ולקרוא אותו מתחילתו ועד סופו.

ואכן מצאתי את הספר, ובדף הפנימי שלו הודגש בעיפרון שהוא "נדיר" אבל מאחר ואין לו פרסום רב וביקוש, הוא עלה בסך הכל 40 ש"ח. הספר עצמו מונה כ250 עמוד שצריך לקרוא בכובד ראש, וזה לא המקום להאריך או לתמצת את הספר כולו. אבל אני מוצא את הפרק השמיני שלו "שלטון השכל' רלוונטי מאוד לימינו, במיוחד באזור של חזרה בתשובה/יציאה בשאלה, ובמיוחד לאור גירסת היהדות המוצגת בפוסטים של יובל דיין ואחרים. (כל הציטוטים להלן הם מספרו, כולל הציטוטים מהמקורות)

== שלטון השכל ==

"היהדות בחכמתה העליונה לא הביטה מעולם מגבוה על צרכיו החמריים של האדם וסיפוקם" אבא הלל רוקם לאורך ספרו את המסר שהיהדות נועדה להיטמע ולהתרקם בתוך מרקם החיים הרגיל. לא להוציא את האדם מהשגרה, לא לסגף אותו ולא לנתק אותו מהטבע.

"חכמי ישראל הדגישו תמיד את העבודה שהיהדות היא תורת חיים, לא קשה ביותר לאדם ולא למעלה מהישגו"… כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

"היהדות לא ניסתה לשנות את טבע האדם ולא לדכא את חושיו, מטרתה היא להדריכו". היהדות לא מורה לאדם להתנתק לתוך איזו בועה רוחנית. אלא להיות מחובר לסביבה ולחוש רגשות אהבה ושנאה. לאהוב את הזולת ואפילו את הגר הזר והלא מוכר. לעומת זאת מול השונא אין דרישה לאהוב אותו, שזה מנוגד לחלוטין לטבע האדם. והתורה רק מבקשת לא להיסחף אחרי השנאה, לא לנקום ולא לנטור, ולא להתעלם ממנו בעת מצוקה "אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא, השקהו מים".

"אין היהדות מחבבת את הקיצוניות בחסידות, "אל תהי צדיק הרבה"". וכן כינו את מי שרואה אשה טובעת בנהר ולא מציל אותה כ"חסיד שוטה". למה הוא שוטה? כי לא זו כוונת היהדות. גם מי שתורם יותר מידי לצדקה, גינו אותו. חשוב לתרום, אבל לא על חשבון עצמך. "שמא יצטרך לבריות". היהדות לא מחפשת את הקיצון, המנופח, המוגזם. וגם לא תומכת באובססיה דתית שסופה להביא לידי חשש והימנעות מלהציל את האשה הטובעת בנהר.

לגבי פרנסה נאמר: "אם אין קמח אין תורה", כלומר, צא לעבוד ולהתפרנס, כי אם לא יהיה לך קמח, גם לא תהיה לך תורה. וכלול בזה ללמוד מקצוע, כי בלי מקצוע אי אפשר להתפרנס. אם כך, במה היהדות נבדלת?! הדגש ביהדות הוא על העיקר והתפל. תעבוד אבל על תשכח ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". תעבוד, בשביל שיהיה לך קמח. וכשיהיה לך קמח תלמד את דרכי ה'.

האדם נתון לשינויים במצב הרוח, ובוודאי במצב הרוחניות, ולכן היהדות מתמקדת בפורמליות של מעשים גם אם לא נעשו לשם המצווה. יש אנשים שמחפשים להרגיש את רוח המצווה בכל פעם, או לחילופין כשהם לא במצב רוח מתאים הם מוותרים. היהדות לעומת זאת מחפשת את היציבות והטווח הארוך, "מתוך שלא לשמה בא לשמה", "מצוות אין צריכות כוונה". וזה בסדר. ולא רק זאת, אלא גם כשאדם צדיק עובר עברות בלי כוונה, מבינים אותו כי זה טבע האדם, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

ולכן הדרך הישרה ביהדות היא שביל הזהב שאין בו קיצוניות לכאן או לכאן, וכדברי הרמב"ם: "כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם, ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. ומצווים אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים. והם הדרכים הטובים והישרים".

יבוא האדם, ויחשוב שהיהדות היא דת קלה ונוחה, ויהנה לו מבינוניותו?!

על זה מדגיש אבא הלל שזו דרך קשה מאוד. כי צריך כל הזמן להתקדם. אמנם מדובר בשביל זהב ונוח להליכה ומתאימה לכל אדם, אבל צריך כל הזמן להתקדם ולשאוף גבוה. ודווקא משום קושי זה "עושקי אדם קל להם יותר ללכת בד בבד עם אנשי מסתורין וחזון, חולמים ותופסי מרובה מאשר עם אנשים דעתנים בעלי מוסר עקשני של שכל ישר, היודעים מה שהם רוצים ומשוכנעים שהם יוכלים להשיגו. בשביל היהדות כוללים חיי המוסר את המאבק נגד כוחות מבית ומחוץ. זהו תפקיד רציני וקשה. "נרדפה לדעת את ה'", "כי תדרשנו בכל לבבך ובל נפשך", "צדק צדק תרדוף", "דרשו משפט", "בקש שלום ורדפהו"".

כלומר, הדרך מאוד טובה להליכה, אבל הקושי להתמיד בהליכה, גורם לאנשים להתפתות ללכת פתאום לצדדים, לרוץ מהר ואז לעצור, או לעצור בצד ולנוח כביכול כדי לאזור כוח. בעוד שהאדם נדרש לעבוד קשה על מנת לעלות מעלה.

"המקרא לעולם אינו דורש מבני אדם לחתור לשלוות נפש… הוא דורש לחפש את א-לוהים ודברי הא-לוהים, הוא תובע מבני האדם לרעוב ולצמוא לצדק, לעמוד לימין עשוק, לתת דרור לשבויים, ולהקים שלום בעולם".

"הרדיפה אחרי חיים טובים כרוכה בקרבנות אישיים, לעיתים אפילו במסירות נפש… בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך"" ואף על פי כן, אל תהיה להוט למסור את הנפש, "כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג". זאת אומרת, שצריך להיות מצב ממש קיצוני בכדי שיהודי יהיה מוכן למות ולא לעבור על דברי התורה. מלבד שלושה עקרונות מקודשים, החיים קודמים למצוות התורה.

וכשהיהודים במשך הדורות כן מסרו את גוום למכים, זה היה מתוך אהבת היהדות, שבערה בהם אש והתלהבות. ומתוך שאהבו את היהדות לא היו מוכנים סתם כך לוותר עליה, "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין (שהיו מוכנים למות עליה) ראויים הללו שתנתן להם דת אש".

ומוסיף אבא הלל "מי יודע אם אש זו איננה המורשת שלא מדעת של אותם הבנים והבנות בישראל מסוערי הנפש והמסורים בכל מאודם, הלהוטים לתקן את העוול בעולם והמצויים בחלוץ התנועות המהפכניות בעולם ומסתערים על מצודות העריצות והרע במדיניות ובחברה… אולי זוהי אותה האש שבה נתנסה ירמיהו "והיה בליבי כאש בוערת"… אידיאליסטים אלה אינם נביאים אבל וודאי צאצאי נביאים הם ואהבתם לצדק, זעמם וקוצר רוחם הם חלק מן המורשת שבעצמם אינם מכירים אותה".

ולקראת סיום הוא כותב "כשמדובר על הדגשת התבונה ביהדות אין זאת אומרת שאין למצוא זרמים פחות שכלתניים ברחבי הספרות העברית שבה הביעו דעותיהם במשך הדורות פוסקים וחסידים שכלתנים ואנשי מסתורין, בעלי מסורת ומתקנים, כהנים ונביאים. הללו הדגישו צד אחד והללו צד שני וכך נתאזן שווי משקל מוסרי ורוחני… אבל כשהפריזו לא נעשו דעותיהם עיקר ביהדות. ההומניות היהודית ניפתה ובדקה את האמונות והדעות השונות ודחתה את כל מה שהוא קיצוני ומופרז, כל מה שיש בו יותר מדי חושניות או רוחניות, כל מה ששולל את המציאות או מסנוור ממנה. כל מה שמאליח (מבזה) את האדם או מזלזל בו…"

והיהדות הזו שהוצגה כאן, היא יהדות שלא מחנכת לאמונה עיוורת, ולא להפוך לאדם אובססיבי שמוחק את האישיות שלו מרוב "קדושות, טהרות ודקדוקים" (ציטוט מיובל דיין). היא אף לא מריצה אותו לטובת סגולות, תרומות, התבודדות, טבילות במים קפואים, קברי צדיקים, והתבטלות.

זו יהדות שלא מיטלטלת בין תקופה של "אורות" לבין תקופה של "צמצום המוחין", אלא היא דורשת מהאדם להקיף את עצמו ואת חשיבתו בהילה של אור רך ונעים, איך אני יכול לעשות טוב, לעצמי, לבן/בת זוגי, לילדי, להורי, לשכן, לחבר, לזר, למהגר, לעם, לעולם.

לא לקפוץ גבוה, לא לעזוב הכל, לחיות את החיים הפשוטים, לאכול טוב, לשתות טוב, לישון טוב, לעבוד טוב, לחנך טוב, אבל לא לנוח אלא להדגיש את חיי הרוח. לזכור שתמיד אפשר לעשות יותר. ואם עליתי שלב בסולם, אני יכול לעלות עוד, קודם בסביבה הקרובה, ואם סיימתי שם, אפשר להרחיב מעגלים, כי הסולם אמנם מוצב ארצה, אבל ראשו מגיע השמימה.

פוסטים אחרונים

קבלו עדכונים בפייסבוק

השאר תגובה

אם הגעת עד לכאן, אשמח לחוות דעתך על הפוסט בשתי מילים (לא יתפרסם באתר)