מטרת הנסכים במקרא, ומה הקשר לגרים? - קרוסלה - הבלוג של מתי הורוביץ

מסתובבת עם יהדות, מחשבים, אינטרנט, קידום אתרים, גוגל, אנשים , רגשות, מחשבות, עסקים , רעיונות, וקשקושים

אלומות חיטים

מטרת הנסכים במקרא, ומה הקשר לגרים?

(במדבר פרק טו.)

כשקוראים את חובת המנחות והנסכים בקריאה פשוטה, היא נראית עוד פרשה מספרית. לצד כל קרבן של נדר או נדבה צריך להביא גם מנחה, קצת סולת בלולה בשמן וכן יין. והפרשה קובעת את המינון של הסולת, השמן והיין לכל סוג קרבן.

הדבר האחרון שהיינו מצפים בפרשה כזו, זה לגלות שמדובר בחוק חשוב ביותר, שכל אזרח מחוייב בו ולא יכול להיפטר ממנו, ולא רק זאת, אלא שגם גר הגר עם ישראל, גם הוא מחוייב בו, כי "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם".

מילא, בפעם הקודמת שהתורה הדגישה ש"מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה", זה היה בספר ויקרא לגבי עונשים על זלזול בה' או אלימות כלפי ברואיו, וכך גם בפרשיה הסמוכה, לגבי שגגת ציבור ויחיד. כשאכן מובן שבנושא המשפט והעונש חשוב להדגיש את שוויון כולם כלפי החוק, וזה מובן. ומילא, אם התורה היתה מדגישה על מצווה מרכזית שגם חובות המצוות הן שוות לכולם. גם זה היה מובן. אבל מה לנסכים ולדגש זה?!

וכדי להבין יותר במה מדובר פה, צריך לצעוד צעד אחורה ולנסות להבין למה בכלל נזקקנו לפרשת נסכים.

מטרת הקרבנות

מקובלנו שבתחום הקרבנות, התורה באה להסדיר נושא שהיה קיים בזמנו, ולתת כללים כיצד להקריב קרבנות באופן היהודי. ואין מדובר בחידוש שחידשה התורה שאדם צריך להקריב קרבנות, אלא "אם עולה קרבנו" יעשה אותה כך וכך. ו"אם שלמים קרבנו" יעשה אותה כך וכך.

והנה כעת התורה מחדשת מצווה שכנראה לא היתה נהוגה בקרב העמים, ולכן הגרים עשויים שלא לקיים אותה. ומשכך כנראה שמדובר במשהו חשוב יותר ממה שהיה נראה במבט ראשון.

ונראה להסביר, שהתורה קובעת פה את ההשקפה הנכונה כלפי קרבנות מן החי. 

קרבנות מן החי

כבר בספר ויקרא, התורה פירטה שיש קרבנות מן החי ויש קרבנות מן הצומח. אבל מדובר בשתי תפיסות שונות, קרבן מן הצומח מוגדר בתורה כ"מנחה", מתנה לה', בעיקר של עניים שלא השיגה ידם, ולא עצם הענין. בעוד שקרבן מן החי, במיוחד כשמדובר בנדר או נדבה, לפי ההבנה הקמאית, הוא מזון משובח, בשר למאכל ודם למשתה. ובספר תהילים המשורר רומז לכך, כשהוא שואל בשם ה': "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?"

ולכן זה אמור להיות מוזר מאוד, לצרף לצד "סעודה דשנה" זו, מנחה "דלה" יחסית.

כך שהחובה לצרף לכל קרבן מן החי – גם קרבן מן הצומח, משנה את החשיבה על הקרבנות בכלל. פתאום הקרבן עצמו נעשה פחות חשוב ומשמעותי כמזון לה'. וכמו שכתב בתהילים לפני כן:

"לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי", אין לה' באמת צורך בבשרו של בן הבקר או בדמו. 

נסכים ומשפט אחד לאזרח ולגר

ומכאן גם הצורך להדגיש את הגרים, משום שבכל פרשת הקרבנות, הגר עשוי להקריב את הקרבן כמו היהודי, ואין סיבה שירצה לעשות משהו שונה. אבל להקריב מעט סולת ושמן לצד בקר או כבש, זהו כבר שינוי בהבנה של מהות הקרבן.

לצד זאת, אפשר גם לשים לב שחובת המנחה והנסך הינה משלושת מרכיבי המזון המרכזיים: דגן, תירוש ויצהר. שמובאים בדרך כלל למקדש כאות תודה על טוב ה' שנתן לנו, ופחות כצורך של ה' לקבל מאיתנו.

פוסטים אחרונים

קבלו עדכונים בפייסבוק

השאר תגובה

אם הגעת עד לכאן, אשמח לחוות דעתך על הפוסט בשתי מילים (לא יתפרסם באתר)