הנה המגזין שחיכיתי לו זה עשור! ובעוד עשור יהיה אפשר לסמן את היום הזה כיום מפנה בתקשורת החרדית.
מגזין 'המקום' לחרדי בעולם המעשה – יוזמתו הנפלאה של נחמיה גלייברסון הנפלא.
אבל קודם קצת רקע. נראה לי שרק אצל החרדים אפשר למצוא 4 יומונים שמגישים את אותן החדשות, כשכל ההבדל ביניהם הוא התנועה הפוליטית אותה הם משרתים.
"המודיע", "יתד נאמן", "המבשר" ו"הפלס" – הם כולם יומונים שמפעילים מערכת שלמה שמדפיסה את אותו תוכן עם הבדלים קלים. בסוף השבוע בכלל יש חגיגה, בנוסף למהדורות מורחבות של היומונים – מופצים שבועונים נוספים: "משפחה", "בקהילה", "בשעה טובה", "מקומוני קו-עיתונות", "הדרך", "יום ליום" ועוד.
אז בשביל מה צריך מגזין תוכן נוסף?!
כששאלו לדעתי טענתי שחייבים מגזין תוכן נוסף. כי כלי התקשורת הקיימים מתקשים מאוד לעסוק במרחב ענק תוכן שנחשב לרגיש. ואני רוצה לחדד.
יש נושאים שמעסיקים את האנשים ביום יום – והם משותפים לכל באי העולם, עבודה, דיור, בריאות, חינוך, זוגיות וכו'. ועל זה יש מספיק תוכן נגיש. מאידך, יש נושאים שמעסיקים רק את שומרי התורה והמצוות – לימוד תורה, הלכה, מוסר ועוד. וגם על זה יש מספיק תוכן נגיש.
אבל על קו התפר שבין חיי חולין לחיי קודש – יש עולם שלם שלם של דילמות, אתגרים, חשיבה מחודשת וצרכים חדשים. ובקו התפר הזה, במגזר החרדי – אין תוכן. וזה לא כי זה לא מעניין את האנשים, אלא להיפך, מתוך רצון להשתיק את החשיבה.
ולא תמיד מדובר בכלי התקשורת עצמם שרוצים להשתיק. בחלק מהמקרים מדובר באנשים בעלי השפעה עמוקה יותר שמכתיבים לכלי התקשורת במה לעסוק ובמה לא. ודוגמה לכך הם "הפלג הירושלמי" שעד שלא גורשו מהמיינסטרים – הם שלטו בעיתון "יתד נאמן" והכתיבו לו קו. ודוגמה נוספת היא עיתון "משפחה" שכן מרחיב את היריעה, ובשל כך ניסו להחרים אותו כמה פעמים.
גם לא מדובר בהשתקה נוסח דיקטטורה. בבסיס הדברים מדובר בחשש מפני משבר דתי.
אל תחשוב. כי אם תחשוב אתה עלול להגיע למסקנה שונה ממה שנהוג. ואם תגיע לשם אתה עלול להגיע לביקורת על הקיים. ומשם הדרך קצרה לפרק את מה שנבנה בעמל רב. והתוצאה היא, שהפחד מביקורת פנים משתיק לא רק את הביקורת, אלא את החשיבה הפשוטה. את הרצון של אנשים להבין למה הם פועלים כפי שהם פועלים.
כל הורה חרדי ששולח את בניו ל"תלמוד תורה" פרטי, עשוי לתהות, למה המוסד חסר תקציב, חסר פיקוח, המורים חסרי הכשרה מקצועית והלימודים חסרי השגיות מובחנת.
כל הורה חרדי שהוא לא "אשכנזי רגיל" כי הוא ממוצא מזרחי, אמריקאי, חוזר בתשובה, קצת מודרני – עשוי לתהות מה בדיוק הוא אמור לעשות כדי שיוכל להתקבל למוסד הלימודים הקרוב לביתו מבלי לערב רבנים/פוליטיקאים/בעלי השפעה. האם וכיצד אפשר להפוך את התהליך הזה לממלכתי ונורמטיבי.
כל הורה חרדי שנדרש לשלם סכומים גבוהים עבור לימודי המקצוע של בתו הבוגרת ב"סמינר" (כיתות י"ג-י"ד) – עשוי לתהות, למה צריך להמשיך במסלול שבעיותיו ידועות מראש. מדובר בלימודים שחלקם חסרי תועלת, וחלקם מוציאים מדי שנה אלפי בנות בעלות אותה הכשרה מקצועית – שהופך אותן לחסרות ביקוש ותג מחיר נמוך.
כל הורה חרדי לילד או ילדה שנקלעו לחריגה מהנורמה הקשוחה עשוי לתהות איך הוא אמור להסתדר עם שיטת השידוכים שעוסקת רק בנורמטיביים ביותר, ושוכחת מכל מי שקצת חריג, ויהא זה על רקע מחלה קלה, ליקוי למידה, גיל קצת מבוגר, אי התאמה למסגרות הלימודים הקיימות ועוד.
וכן הלאה בכל מעגל החיים, הפרטיים והציבוריים, יש יותר מדי נושאים בחיים עצמם שמעסיקים את האנשים, אבל אין להם מקום לקרוא עליהם, לשמוע צדדים לכאן ולכאן. לראות את הטוב, את הרע, לחשוב ולהבין. שלא לדבר גם על אזור הפנאי, תרבות, שירה, אמנות ועוד.
העיתונים החרדים פשוט מתעלמים מכל נושא שעשוי להעלות צד ביקורתי על החברה החרדית. באתרים החרדים כבר קצת יותר התייחסות. אבל לאו דווקא בגישה תורנית. כתב העת "צריך עיון" הוא כיום יצרן התוכן שהכי קרוב לעסוק בכל תחום מתוך מחויבות תורנית מלאה, אבל הוא מחוייב לכתיבה גבוהה, שפחות מתאימה לתפוצה עממית.
ומה שחסר כאן זה תוכן איכותי בתחומי התפר שבין העולם הזה לעולם הבא, ובגובה העיניים.
מגזין #המקום – מתיימר אם כן לעשות את הבלתי מקובל עד בלתי אפשרי במגזר החרדי. מצד אחד לדבר על הכל, ומצד שני לעשות את זה ממקום של אור, של שיפור וביקורת בונה.
בנוסף, צריך לזכור שאנחנו חיים כבר בשלב שאחרי השתקת החשיבה. שזה אומר שבמיינסטרים כבר מקובל לא לחשוב, מקובל לראות כחריג את זה שחושב ומעיז להעלות על דעתו מחשבות שחורגות ממה שהגדירו משתיקי החשיבה. מה שיצר כיום הרבה מאוד בדידות חברתית של חרדים שיצאו קצת מהמיינסטרים. לא לכולם יש גישה לאינטרנט ולא כולם יודעים שיש עוד אנשים שחושבים כמותם. הם נמצאים לבד. והמגזין הוא בשבילם המקום של נחמה והיכרות עם העולם מסביב.
אגב, אם אתם רוצים להפוך מבטטה לגזר ב7 דקות. דפדפו לעמוד 72 שם פירטתי את המתכון שלי.
