שמעתם פעם על נער שגילה שלהורים שלו אין מספיק כסף והלך לבקש מאנשים עשירים לאמץ אותו?!
אני מניח שלא. וכך גם בצד ההורים, כשהם מתכננים להביא ילד לעולם, הם לא עושים את זה משיקול כלכלי, וגם אם יפלו לבור כלכלי, האפשרות למכור את הילד לאחרים, לא תגיע מההורים.
והשיקול הכלכלי מה יהיה איתו?! הוא קיים, כמו המתמטיקה. הכלכלה מפעילה את העולם, אבל ברוב המקרים היא לא נמצאת במערך החשיבה והשיקולים שלנו.
גם כשהילד גדל קצת, הוא לא בודק את תג המחיר הנקוב על חבריו לכיתה, ולא בודק את מי הוא יכול לקנות בהתאם לדמי הכיס שהוא שומר בארנק. אלא הוא בוחר חברים על פי שיקולי חיבור, התאמה, נשיאת חן ועוד.
וזה לא שאין כלכלה שמפעילה את הילד כשהוא בוחר חברים. החברים הזמינים לו הם בדרך כלל תוצאה של שיקול כלכלי, ההורים בחרו או הוגבלו לבחור את מיקום המגורים ובית הספר על סמך היכולות הכלכליות, אבל השיקול הזה לא נמצא ברגעים של התיידדות ומציאת חברים.
וכך הלאה לאורך כל החיים, הכלכלה מפעילה אותנו, אבל ברקע. החלומות והרצונות שלנו נעלים מעיסוק ישיר ביכולות כלכליות.
במדינה מודרנית, לרוב, הפעילות הכלכלית שלנו היא לשם הגשמת רצונות שאינם כלכליים. אפשר למצוא כיום מגורים במחיר אפסי (קרוואן בפריפריה), מזון לקיום הגוף במחיר אפסי (לחם, חלב, ביצים, טונה, פירות וירקות סוג ב'), ביגוד במחיר אפסי (יד שניה), וכן הלאה.
אבל אנשים עובדים כל החיים, משיקולים אחרים לחלוטין. אנשים לא מחפשים רק מזון שיאפשר להם לשרוד, ולא מסתפקים רק בקורת גג בסיסית להגנה מגשמים וחום. אנשים מחפשים משמעות, קריירה, הגשמה עצמית, רוחניות, תרבות, הנאות החיים, וכו'.
וגם ההחלטה לחיות כעם ואומה, היא בדרך כלל לא מתוך שיקול כלכלי מצומצם, ורצון להצטרף ל"קבוצת רכישה" שתרכוש יחד תשתיות ובתי-ספר בזול. הרצון להיות חלק מקהילה ועם – שייכת לרבדים עמוקים יותר בנפש, רבדים שעבורם אדם מוכן להשקיע ולבזבז את כספו ובלבד להיות חלק ממשהו.
ולכן אנשים מתקשים לראות בממשלה רק גוף טכני שמשתלם לקיים אותו כי זה זול יותר מלשכור מאבטחים אישיים להגנה עצמית ומורים פרטיים לחינוך הילדים. ומאותה סיבה, הדגל וההמנון שווים בערכם יותר מסתם סמרטוט בד ועוד לחן במאגר האינסופי של ספוטיפיי.
כמו ברמה הפרטית, הממשלה שמובילה את העם, מבטאת את רצון הציבור במשמעות, הישגים, הגשמה עצמית, תרבות, הנאות החיים וכו'. בדיוק כמו האדם הבודד, המשפחה והקבוצה.
וכשמדובר בציבור – ישנם ערכים רבים שאינם כלכליים, העלאת יהודי אתיופיה היא לא צעד כלכלי. שמירה על איכות הסביבה היא לא בהכרח כלכלית, שידור ציבורי לא חייב להיות כלכלי, המסע לירח הוא לא בהכרח כלכלי, אבל האומה לא בהכרח חושבת על העלות וגם לא על הרווח. לפעמים מדובר בשיקולי אחווה, מוסר, או סתם הגשמה עצמית, כמו משפחות שאוהבות לטייל מסביב לעולם על אף העלות הגבוהה. הם רואים בזה שילוב של הנאה והגשמה עצמית כמשפחה. וכך יכולה להתנהל גם אומה.
חשיבה ערכית-ציבורית – בדיוק כמו חשיבה ערכית-פרטית לא יכולה להיות תלויה על בלימת השאלה הכלכלית והאם בשוק הפרטי יעשו את זה יותר טוב.
כשהייתי ילד היינו קונים את מוצרי החשמל לבית אצל דוד שלי שהיה לו עסק למוצרי חשמל, וזה לא בכלל לא היה תלוי אם הוא מציע את המחיר הכי זול בשוק. ואותו ערך האחווה מפעיל הרבה אנשים לבחור לקנות תוצרת חקלאית ישראלית חלף זו הטורקית הזולה יותר.
ובשונה מהשוק התחרותי, שחושב לטובת רווחים לטווח הקצר, הציבור המאוחד פטור משיקולים אלה על אף שהוא מוגבל וכפוף לשאלה הכלכלית.
חברת תרופות לא תפתח תרופה עבור אנשים בודדים, זה לא רווחי. הציבור לעומת זאת עשוי להשקיע בילד בודד שמוצא חן בעיניו.
חברות המפתחות רכב אוטונומי – לא יפתחו התאמה לרכב קיים, כי הרבה יותר רווחי למכור רכב חדש, מאשר מחשב ומצלמות שהופכות את הרכב הקיים לאוטונומי. ממשלה לעומת זאת יכולה לדרוש מיצרנים שלא תאפשר להם לשווק את המוצרים שלהם, אם לא ינגישו את המוצר למצב הקיים.
נהג שהוזמן להסיע נכה במשך חצי שעה ב100 ש"ח. ואז התבקש להאריך את הנסיעה בשתי דקות, מבחינת השוק החופשי, הוא יכול לבקש על התוספת עוד 100 ש"ח. רוצה? טוב. לא רוצה, לא צריך. ואילו הציבור שמתאחד ומתקן תקנות – יכול לסרב להתקיים במידת סדום.
סבתא עשירה יכולה לבקש מהנכד תשלום על העוגה שהגישה לו כשקפץ לביקור, והציבור יכול להתאגד ולהוקיע התנהגות כזו.
הבעיה הקטנה היא כשהציבור אינו פועל מתוך דעה מאוחדת, וחלקים ממנו מבקשים לכפות את עצמם על האחרים. ולמעשה פה היא נקודת הפיצול בין הליברלים שמבקשים חירות אישית, וכמה שפחות כפיה, לבין הטוטליטרים שמבקשים לכפות את דעתם על הציבור.
ואני עם הליברלים, ובתחום הכלכלי, אני קפיטליסט. אבל אני לא שוכח לרגע, שהעולם הרבה יותר גדול ומעניין מהכסף. וכי כל ערך צריך להיבחן לגופו של ענין, על אף שיתכן ונגביל את עצמנו בהתאם ליכולות הכלכליות.
