באזור גיל 15 התחלתי לשים לב שאני חושב אחרת מסביבתי הקרובה, אבל לא ידעתי להגדיר את זה. באזור גיל 20 התחלתי להבין שאני נוטה לחשוב חשיבה יותר רציונלית, יותר מבוססת מקורות ועובדות. מה שיצר קונפליקט מול הסביבה החרדית שהיא יותר מיסטית, ומבוססת יותר על מסורת ומנהג.
זה גרם לי לתהות על הדרך החרדית בה אני חי, והתחלתי לבדוק יותר מה קורה בעולם. איך אפשר לבדוק מה קורה בעולם? באינטרנט כמובן. בין השאר נכנסתי לפורומים של "בחדרי חרדים" ב2007 מצאתי את פורום "אגודה אחת" שהוקם על ידי בצלאל כהן ו יצחק מאיר יעבץ, ואיגד תחתיו חרדים בעלי מאפיינים דומים, של רצון לבסס קהילה חרדית יותר רציונלית. ברמה המעשית היו שם כמה נושאים מרכזיים עליהם נסוב הדיון:
– לא כל הבנים במגזר החרדי נועדו ללמוד תורה כל היום (צריך גם ישיבות עם לימודי מקצוע)
– יציאה לעבודה צריכה להיות נורמה מקובלת (במקום המסלול של דירה לכל ילד, גמח"ים, תרבות שנור)
– המנגנון של "גדולי ישראל" עם הוראות ציבוריות גורפות גורם לבעיות, ויש צורך בהנהגה מקומית שמחוברת לצרכי הקהילה
– יחס חיובי יותר למדינת ישראל, ברמה של להרגיש אזרח ששותף למיזם, ולא כמי שעומד מהצד.
אבל גם אם השיח היה קיים, הוא התנהל שם כמו בשאר הפורומים החרדיים – תחת שמות ניק (כינוי), והשרה תחושה של פחד והסתרה. מה שגרם לי להציע לבצלאל את ההצעה הבאה:
"הריני שוטח בזאת את הצעתי להוסיף לפורום אגודה אחת "תת פורום" לשיח חופשי בין חברי הפורום.
וזאת, על מנת לחזק קשרים בין החברים.
הפורום קם אמנם על מנת לפתח דיונים בנושאים חברתיים בציבור החרדי, אך לא פחות חשוב יהיה לפתח קשרים חברתיים בין המשתתפים אשר דעותיהם שונות מהציבור החרדי הרגיל. אני באופן אישי מרגיש חסר בחברה רחבה בעל דעות משותפות, אני נוטה להאמין שישנם נוספים."
ולשמחתי הוא נענה לבקשתי, והקים שם תת פורום סגור בשם "צוותא" שבו חלק מהמשתתפים הציגו את עצמם בשם מלא וחלק לא העיזו אבל כן השתתפו בשיח פתוח יותר.
היה ברור מאוד שבמגזר החרדי יש לחץ חברתי מאוד חזק "להיות כמו כולם" ומי שהציג ביקורת או דעות שונות מהמיינסטרים היו נדים לו בראש עד מנדים אותו מהקהילה.
מה שגרם לי לתהות, אם אי אפשר לשחרר את הלחץ הזה על ידי עוד ועוד אנשים שיביעו את דעתם גלויות, בלי ניקים תחת שם ותמונה, אבל תמיד יש שאלה מי יהיה ראשון.
פורום "צוותא" היה צעד ראשון טוב בכיון, כי הוא יצר קשרים חברתיים, מפגשים, וקבוצה של חרדים בעולם האמיתי שמוכנים לקרוא תיגר על מוסכמות ומוכנים לדון בצורך להשתפר כחברה.
השאלה הגדולה היתה כמה עוד אנשים הם באותו ראש ורק מפחדים להביע את דעתם. בשלב זה היה ברור לי שיש עוד הרבה אנשים אבל לא יודעים עליהם בגלל שלטון הפחד והלחץ החברתי. ואם כן, מה שצריך זה לעודד אנשים להביע את חשיבתם בגלוי. באותו זמן קראתי דברים שכתב אדם בשם יוסי איתן, שחשב גם בכיוון הזה ורצה להקים עיתון שמשקף עמדה חרדית שלא כפופה למוסכמות. הצעתי לו את ההצעה הבאה:
"קראתי את דבריך בקפה דה מרקר, באתי בזאת לחזק את ידיך ולהציע לך שרות בניית אתרים בחינם – כניסיון מקדים להרמת עיתון מודפס.
האתר יעוצב כמגזין ותוכל להתחיל להעלות אליו תכנים בצורה מסודרת.
אני מאמין שיהיה לזה הד, תפוצה, תגובות – מה שיחכים אותך לגבי הוצאת עיתון ממשי."
ויחד איתו הקמתי אתר בשם "ויהי אור – העיתון שמאיר גם את הפינות האפלות". האתר אכן זכה לפרסום ותפוצה, אבל לצערי האתר היה קיצוני ממני ביחס לחברה החרדית, חשבתי שאוכל למתן אותו, כיון שאני לא אוהב ביקורת אם היא לא בונה. אבל הצלחתי רק חלקית במיתון ומינון התכנים השליליים באתר, ולכן פרשתי ממנו.
אמנם אחת הטענות הנכונות של יוסי איתן היתה שבתחום החרדים שפורשים מהמיינסטרים – אנשים לא מוכנים לעבוד יחד בגלל 5% מהנושאים הלא מוסכמים, אבל זה כמובן תלוי מהם הנושאים הלא מוסכמים, ככל שמדובר בביקורת נוקבת וצולפת ומזלזלת, אני לא יכול להיות שותף לה.
חזרתי לפורום "אגודה אחת" שדי דעך באותה תקופה (2012). הקמתי עבורו אתר, עודדתי אנשים לכתוב אליו בשם מלא, פרסמתי מאמרים, שלחתי מיילים לרשימות תפוצה, הקמתי עמותה (2014), יזמתי ועזרתי לממש כנסים, מיזמים, ראיונות, קבוצות פייסבוק, עלונים בבתי כנסת ועוד. והכל מתוך אמונה שיש הרבה מאוד חרדים שמחכים לדבר כזה.
פעלתי כל הזמן מתוך תחושת "במקום שאין איש השתדל להיות איש".
עד 2016. בינואר 2016 כבר היתה קבוצת פייסבוק של "חרדים ישראלים" ממש גדולה של כ2-3 אלפי חרדים שמזדהים עם הגישה היותר ממלכתית וישראלית. אבל היתה ביקורת על מנהל הפורום, והזמינו אותי להיות חלק מהקמת קבוצת פייסבוק נפרדת. כחלק ממריבה פנימית.
וזה היה השלב שבו אמרתי די. וכך כתבתי בקבוצת הוואצאפ שנפתחה לצורך הענין:
"שבוע טוב, אשמח להיות שותף לכל קבוצה ויוזמה של בנין וקידום.
כרגע אני חש שנקלעתי לאזור מלחמה והרס. ובהכירי את הנפשות הפועלות – ברור שזה מאכזב. מאוד. מאוד.
באם זו כוונת קבוצת '***' הודיעוני נא ואפרוש.
ואם זו לא המטרה אשמח לראות את הכוחות מתגייסים לבניה וקידום של ההתחדשות החרדית.
שבוע טוב ומבורך."
אז רשמית היתה הצדקה כלשהי להמשך המריבה, אבל השיח היה בסגנון הפוליטיקאים שפורשים ברגע שהם לא בראש הפירמידה, וזה הכניס אותי לאכזבה עמוקה, כיון שמדובר היה באנשים עם יכולת הובלה, אלו שקיוויתי שיהיו חלק ממובילי השיפור הפנים חרדי.
עזבתי לתקופה את כל קבוצות הפייסבוק הקשורות לנושא. והתחלתי לחשוב רגע על העשור האחרון.
התחלתי את המסע הזה ב2006, והנה אנחנו ב2016.
זה זמן מצוין לעצור לחשבון נפש, האם היעד הושג? האם המטרות ברורות? מה המקום שלי בתוך כל זה?
במקביל הייתי צריך לקבל החלטה נוספת, את רוב הפעילות עשיתי בזמני הפנוי ועל חשבוני כדי לשמור על צלילות המחשבה ולא להיות משוחד. כי ראיתי איך אנשים משתנים כשהם מתחילים לקבל כסף ממיזם חברתי כזה או אחר, מאבדים את שיקול הדעת ומתמכרים לבעיה, כמו חתול שדואג לא לחסל את כל העכברים – בשביל שיהיה לו מה לאכול.
אבל המשפחה גדלה וההוצאות גדלו, ופתאום שמתי לב שאני מתחיל לקחת פה ושם הלוואות מהבנק. ככה שהייתי צריך להחליט – או שאני נכנס לתחום הפעילות החברתית על מלא שזה אומר לגייס כספים ולהתמכר לבעיות או שאני מתמסר להייטק שבו עבדתי עד אז לא באופן מלא.
ממש באותו זמן קיבלתי מייל ממכר ותיק, שלימים יהיה מייסד שותף באלמנטור: הוא ביקש את עזרתי במציאת מתכנתים ברמה גבוהה, וציין בסוף "כמובן שאנחנו עדיין היינו שמחים לראות אותך אצלינו, אבל אנחנו יודעים שזה יהיה קשה. אתה מוזמן לתת לנו צ'אנס :)"
מה שרק הקשה על ההחלטה…
וחזרתי רגע אחורה להנחות היסוד שלי, בגלל הפחד והדיבורים בסוג של מחתרת, (שם האתר "בחדרי חרדים" הוא משחק מילים בהקשר של דיבורים בסתר – "בחדרי חדרים") תחת שמות כינוי, התחושה היתה שיש קהילה נרחבת שרוצה חרדיות רציונלית, ואם רק תהיה אפשרות כזו היא תהפוך לנורמה. ובכן, זכינו במהלך העשור שהרבה מאוד חרדים יצאו ממחבואם, קיבלו ביטחון לדבר בשם מלא ובתמונה, להקים מפלגות, להקים מוסדות לימוד בסגנון ממלכתי-חרדי (ממ"ח), אבל המספרים הגדולים לא מגיעים.
והשאלה הגדולה היתה האם הם פשוט לא קיימים, או שהם עדיין מתחבאים.
וחשוב להדגיש, שעדיין יש פחד. פחד עמוק. גם אצל רבנים ואנשים שכבר נחשבים כמאתגרי המיינסטרים.
עד היום אני עדיין נחשף לתכנים שאנשים מצנזרים את עצמם או שעיתונים צנזרו אותם.
אבל מצד שני, כשאני מסתובב במגזר באופן פיזי, נפגש עם המשפחה, חברים, שכנים – אני מגלה שרוב המגזר טוב לו עם הקונספט הנוכחי. אולי מבחוץ זה נראה מעורר רחמים, אבל באותה מידה, החיים בציונות הדתית שלא לדבר על החיים החילוניים – הם נחשבים למעוררי רחמים מנקודת המבט החרדית.
ואני הקטן, לא באתי לשכנע אנשים בצדקת דרכי, אלא חשבתי שיש הרבה אנשים שחושבים כמוני.
לאחר עשור, נוכחתי לדעת שזה לא נכון, אין הרבה אנשים שחושבים כמוני. ועל כל מאה שחושבים כמוני, נולדים אלפיים שחושבים אחרת.
ובכן, לא ראיתי הרבה תועלת בהמשך העשייה, וגם הבעתי את דעתי באותם ימים (2016) ביחס למי שכינה את החרדים החדשים כ"טרקטור דוהר" שיעצור את דהרת מחשבותיו כי "מי שחושב שהחברה החרדית משתנה – משחק בנדמה לי" (לינק בתגובות)
וזזתי לממש את יכולותי בתחום ההייטק.
עדיין נשארתי מורשה החתימה בעמותה, רציתי לראות לאן הדברים יתפתחו. לפני כחודשיים סיימתי גם עם זה.
מה יש לי לומר לגבי ההמשך?
חרדים רציונלים צריכים להחליט, מי שטוב לו לחיות כשוליים, בהחלט יכול למצוא לעצמו "איים שפויים" המפוזרים ברחבי הארץ. ומהבחינה הזאת היתה התקדמות אדירה מאז 2006, יש הרבה מאוד איים. אבל מי שמחפש לחיות כחלק ממיינסטרים, צריך להחליט מה המיינסטרים *הקיים* שמתאים לו, כי החרדים החדשים לא הולכים להיות מיינסטרים בעשור הקרוב.
ואם יש למישהו כסף להשקיע בתחום, שלא ישקיע בגיוס לצבא, ולא בהכשרה מקצועית, ולא בתוכניות מנהיגות, ולא בתוכן כתוב – כי לא זו הבעיה המרכזית. הבעיה המרכזית היתה ונשארה שלטון הפחד, שלטון הפחד מתורגם בראש ובראשונה להפסד כלכלי על ידי פיטורים ממשרות פנים חרדיות. ומי שמסוגל לממן רבנים ומובילי דעה ברמה שלא יחששו לומר את אשר על ליבם, הוא זה שיזכה להיות חלק מרכזי בקידום ושיפור החברה החרדית.
