האמונה היהודית כלל אינה מתבססת על הוכחות לקיום האלוהים.
גם אין בה דרישה להכיר בו כ"כל יכול" או כמי שמסוגל לחולל ניסים.
משום מה נגררנו לויכוח הזה ואין לי מושג למה זה טוב.
האמונה היהודית מבוססת על מסורת. ותו לא.
מנין לי שאבא שלי הוא אבא שלי?
חקרתי בנושא? לא.
יש לי הוכחות מדעיות? לא.
מנין לי ששמו של סבא רבה שלי היה "יצחק"?
חקרתי את הנושא? לא.
יש לי הוכחות מדעיות? לא.
מדובר במידע שקיבלתי. מסורת.
גם בתפיסה התנ"כית עצמה, דמויות המקרא לא האמינו באל על בסיס הוכחות או אותות.
– אדם הראשון לא עמד בפני מופת.
– נוח ניצל מהמבול שלא על ידי מופת. (המבול עצמו היה גשם חזק על הארץ, לא יותר)
– אברהם הכיר את בוראו שלא על ידי מופת.
– יצחק הכירו שלא על ידי מופת
– יעקב ובניו הכירוהו שלא על ידי מופת (והם הכירו גם אלוהים אחרים,"ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמן אתם יעקב תחת האלה אשר עם שכם" )
– משה – לא הסנה אשר לא אוכל הוכיח לו את מציאות האל הבורא, זה היה רק טריגר להתגלות עצמה.
– בני ישראל במצרים – לא הדם על היבשה או צרעת יד משה הוכיחה להם את מציאות האל – אלא היה אות כי נשלח משמים. וכדי שיאמינו לו שאינו בדאי שהחליט שעומדים לצאת ממצרים. (ומשה עצמו ידע שלא יאמינו לו על ידי להטוט זה או אחר ולכן ביקש כמה אותות)
סופו של דבר אין אנו מכירים את האל משום כוחו הגדול או מתוך הוכחות מדעיות. אלא יש לנו היכרות קדומה, עמו ועם תורתו. ואין אנו יודעים טובו וחסדו מתוך טיעון לוגי כזה או אחר אלא מתוך דבריו ודרישתו מעמו: צדק צדק תרדוף, גר ויתום ואלמנה לא תענון.
