פמיניסט שיורק על פמיניסטיות חרדיות?

רקע:

מחאת הפייסבוק "לא נבחרות לא בוחרות" המתנהלת על ידי קבוצת נשים – קוראת לנשות המגזר החרדי שלא לבחור לבית הנבחרים מפלגה שאין בה ייצוג נשי.

פמיניזם:

"פמיניזם היא תפיסת עולם שראשיתה באירופה במאה ה-19, שעל פיה יש להיאבק בדיכוי נשים ובאפליה כנגדן בחברה ולהביא לשוויון הזדמנויות לנשים." (ויקיפדיה)

————–

תקציר:

1. לפעמים אנשים שמובילים מחאה הם בעייתיים – המחאה שלהם נובעת משתלטנות.
2. בעיניים חילונית אי אפשר לצפות לשוויון, כי העולם מתבסס על החזק שולט.
3. התורה בעד שוויון בין בני אדם ובין גברים לנשים, "והוא ימשול בך" היא קללה. המצב הראוי הוא שוויון גמור.
4. הדתיים אמורים להיות הראשונים שידאגו לשוויון בשם התורה.
5. הבלבול במעמד האשה נובע מעירוב של נושאים שונים:

א. התורה מתייחסת לאשה לפעמים כאל "דעתן קלה" ולפעמים כאל "בינה יתירה".
ב. הנשים היום הן לא נשות התנ"ך, ולכן קשה לנו לקבל הלכות ששמות אותן כמשרתות הגבר.
ג. החילון מבקש להרוס מוסכמויות חברתיות – חוץ דתיות – שחוצצות בין הגברים לנשים.
ד. היצרים המיניים גם מתערבים בסיפור ומשבשים את שיקול הדעת.

6. צריך להיות ברור שבשום תנאי ומצב האשה לא אמורה להיות פחותה או מוגבלת יותר מהגבר
7. בהיבט הציבורי – הדבר הנכון לקידום הנשים – הוא קידום ממשי ולא קיצורי דרך ושריוני מקום.
8. הבעיות בקמפיין "לא בוחרות" הן בדרך והצורה המתריסה והבלתי אפקטיבית.

——

לפני ניתוח ענייני, אני חייב להתלהם קצת. כן, אד-הומינם, כי לפעמים האנשים הם הבעיה.

ישנן נשים (וגם גברים) נודניקיות וטוטליטריות שלא ינוחו בשלום על מיטתן אם לא הצליחו להעביר את כל הסובבים אותם – אל דתן.

יכולים אלו להיות מוסלמים, שיציקו על עליה להר הבית, וכשיפסיקו לעלות – יציקו על הכיבוש, וכשיחזירו שטחים – יציקו על אפליה, וכשיכניסו אפליה מתקנת, יציקו על זכות השיבה וכשיתנו זכות שיבה, הם יפעילו את המואזין על ווליום גבוה, וכשישתקו להם, הם יטענו היהודים הם בני קופים. וכשיסכימו איתם… בקיצור, הבנו. הם רוצים להשליט את האיסלאם. לא כיבוש ולא אפליה ולא זכות שיבה – השלטת הדעה שלהם. במקרה הזה – איסלאם.

יכולים אלו להיות חילונים. שיציקו על הגיוס, וכשיתגייסו יציקו על הדתת צה"ל, וכשישמעו שירת נשים, יציקו על הכשרות, וכשיפסיקו לבקש כשר, יציקו על הגיור, וכשיסכימו לגיור חילוני, יציקו על ברית מילה, וכשיפסיקו למול, יציקו על השחיטה, וכשיפסיקו לשחוט יציקו על שבת, וכשיפסיקו לשמור שבת, יציקו על נישואים. בקיצור הבנו, הם רוצים להשליט את החילוניות. לא גיוס ולא הדרת נשים ולא צער בעלי חיים – השלטת הדעה שלהם. במקרה הזה – חילוניות מערבית.

יכולות אלו להיות "פמיניסטיות" חרדיות. שתצקנה על קווי המהדרין, וכשיפסיקו את קווי המהדרין, תצקנה על חוסר השכלה לנשים, וכשתהיה השכלה, תצקנה על ריבוי ילודה, וכשתתמעט הילודה, תצקנה על נשים במפלגה, וכשתהיינה נשים, תצקנה על חסר ברבניות, וכשתהיינה רבניות תצקנה על הנהלת הישיבות, וכשתהיינה "מנהלות ישיבה" תצקנה שהעושר נמצא אצל הגברים. וכשתהיינה נשים חרדיות עשירות, תצקנה על עזרת הנשים. בקיצור הבנו, הן רוצות להשליט את הפמיניזם, לא קווי מהדרין ולא ילודה ולא מפלגה – השלטת הדעה שלהן. במקרה הזה פמיניזם.

ברור אם כן בכל המקרים הנ"ל שאין טעם להתייחס לגופו של ענין. צריך האדם לבצע בינו לבין עצמו חשבון נפש – האם הוא נוהג כראוי, האם הוא מפלה ערבים על רקע גזעני, האם הוא משתמט מנטל הביטחון, והאם הוא מפלה נשים. אך מול המוסלמי/חילוני/פמיניסטית אין צורך במענה. עומדות בפני האדם התמים שתי ברירות – להמיר את דתו או לא. במידה והחליט שלא להמיר את דתו – עליו למצוא את האסטרטגיה הנבונה לנטרול השתלטנים שמנסים עליו את מזלם.

זוהי בעצם ההוראה היהודית שבשעת שמד נהרגים אפילו על הוראת שינוי שרוך הנעליים. הגוי בסך הכל דורש לשנות את השרוך. מה הבעיה? אין שום הלכה שאוסרת ללבוש שרוך כחול! והוא גם צודק, הרי כולם פה הולכים עם שרוך כחול, למה להיות שונים? למה לא "להשתלב"? אבל ברור שהנושא הוא לא צבע השרוך – אלא כל התורה מונחת על כף המאזנים. ולכן ההלכה הברורה היא "יהרג ואל יעבור".

כמובן שזה נכון לגבי האסלאם והחילוניות ולא לגבי הפמיניזם. אך בקצב הפיכת הפמיניזם לדת – לא ירחק היום שזו תהיה המרת דת, עם תעודת גיור…

בשורה התחתונה: קבוצת "לא נבחרות לא בוחרות" עוסקת כביכול בנושא יחיד ופשוט של ייצוג נשי במפלגה פוליטית. אך אין טעם לדון מולן לגופו של נידון. לא אם זה מותר הלכתית (מותר! מותר!) וגם לא אם פעלו נכון במישור השיווקי (חלטורה חסרת אסטרטגיה) – משום שהקבוצה מובילה אידיאולוגיה שלמה שמקיפה את כל תחומי החיים, והפעילות במישור הבחירות היא בסך הכל פסיק ממערך מקיף של פעילות.

או בלשון הדף עצמו במערכת הבחירות הקודמות:
"הפוליטיקה היא רק סימפטום.
בשם הצניעות מרחיקים נשים מעמדות מפתח, ממשרות ציבוריות, מהכנסת.
בשם הצניעות דוחפים אותן לירכתיי האוטובוסים.
בשם הצניעות מונעים מהן מקומות עבודה פוטנציאלים.
לאן עוד אפשר לשאוף?"

ובכן, הבה נעבור לדון לגופו של נושא.
על הבעיה (הקיימת!) ועל דרכי פיתרון אפקטיביים.

שוויון

הבעיה: בעולם האדם המין הגברי הוא החזק והשולט, המין הנשי הוא החלש והנשלט.

האם זו בעיה?

בעיניים חילוניות

בעיניים חילוניות אין כאן באמת בעיה, כי זהו הציר סביבו סובב עולם החי.  כל בעלי החיים הקיימים היום, הם למעשה מינים חזקים ששרדו. כל יחסי הגומלין בין בעלי החיים מתבססים על מלחמות מינים ומלחמות שליטה. בתוך משפחות בעלי החיים עצמם, ישנם מינים שבהם הנקבות שולטות, ישנם מינים שבהם הזכרים שולטים.

האדם אם כן אינו שונה מכל אחיו הרחוקים. ואמנם מבחינת שאיפה מוסרית אפשר לשאוף ל"שוויון" אך ברור שאין מדובר בחזון אמיתי – משום שהאחד גבוה והשני נמוך, האחד בעל כישורים והשני נכה מוח, אין שוויון פיזי וממילא גם לא יתקיים שוויון מוסרי. בעל הכישורים שעמל והתעשר לא אמור לחלוק את עמלו עם נכה המוח.

בעל הכוח שנערץ בסביבתו אינו יכול לחלוק את העוצמה החברתית שלו עם זולתו החלש גופנית. אין אם כן כל הצדקה לשאוף לשוויון כשלא מדובר במשהו שהיה אמור לקרות. אין הצדקה לשאוף לשוויון אם כל קיומנו מבוסס על ניצחון במלחמות מול מינים אחרים.

הופעת השוויון בעולם

אבל אנשים טובים יצרו תורות מוסר, ואנשים חזקים התחזקו גם במוסריות. ואמרו: ככל שהדבר בידינו נדאג לשוויון.

הקומוניסטים לקחו את זה רחוק מידי בכיון ש"גם לי גם לך לא יהיה", הדמוקרטים לקחו את זה לשוויון בפני החוק לטוב ולמוטב. לעזרה לחלש והנגשת המערכת הציבורית כלפיו. וכן הלאה – כסיוע והעצמת החלש.

כל כך רחוק לקחו זאת החזקים – עד שאף כי ברוב הנסיעות בתחבורה הציבורית אין נוסעים נכים, אף על פי כן, ברוב האוטובוסים – עומדים כמה אנשים בריאים מחוסר מקום ישיבה  – משום שויתרו על מקום ישיבה לטובת מקום לכסא גלגלים.

זו עוצמה מוסרית לאפשר ולהנגיש כך את התח"צ. אבל אין בכך כל חובה מוסרית.

הבעיה מתחילה כשחלשים שוכחים שמדובר בחסד שעשו עמם החזקים.

עני שהתרגל לקבל ארוחות דשנות מן העשיר – מגונה ובלתי מוסרי יהיה אם יצעק על העשיר "למה האוכל לא היה טעים ביום פלוני". העשיר יהיה עצום פי כמה אם ישיב לו בלשון רכה כי יפצה אותו.

אבל כצופים מן הצד אנו יודעים מי כאן בעל הטובה ומיהו המושחת וכפוי הטובה.

עלינו לזכור כי לאדם שהגיח לאויר העולם – אין זכויות ואין חובות. אם הוא מקבל על עצמו תיאולוגיה מוסרית כלשהיא – היא מטילה עליו חובות. אך אין לה כיצד להעניק לו זכויות. אך בעולמנו המערבי השתחל לשיח פירוש עקום ושגוי למושג "זכויות אדם" לפיו החלש יכול לתבוע זכויות, אך הכוונה המקורית היא כמובן "חובות אדם" כשהכוונה היא שחובת האדם המוסרי – לא להציק/לשעבד/להגביל את הזולת ואת החלש. אך לחלש אין כל זכותשהוא יכול לתבוע מזולתו. הוא רשאי לבקש, ורצוי אף להיעתר לבקשתו לעזרה.

כצפוי, ישנם אנשים שקיבלו על עצמם חובות מוסריות כלפי אחרים, וישנם אנשים שלא.

ולכן בעולם הגדול ישנם מקומות עם יותר עזרה לזולת וישנם מקומות כמו סדום בעבר, וסדנאות יזע בהווה – ששם אין מתחשבים בזולת.

ואם נחזור רגע לאיש והאשה – אין כל בעיה מהותית בכך שהגבר הוא החזק, משום שזהו טבעו של עולם שיש בו חזקים ויש בו חלשים. בקונסטלציה אחרת כמו במשפחות קופים מסויימות – הנקבה היתה חזקה והגבר כנוע לה כשפחה.

עד כאן בעינים חילוניות.

השוויון בעינים יהודיות

בעיניים יהודיות לעומת זאת, נושא השוויון מוטמע עמוק בבריאה ובמטרתה.

המוסר התורני הוא שחלחל אל כלל העמים והביא את רעיון השוויון – מתוך מבט לפיו כל אדם הינו "צלם אלוקים" אם כן כל אחד שווה בערכו הבסיסי לכל אדם אחר. אין כאן חזקים מול חלשים – אלא "איזהו גיבור – הכובש את יצרו", החזק שאינו נותן מעוצמתו לחלש – הוא החלש. והחלש שנתן משלו לאחר – הוא החזק.

ולכן גם האשה שווה לאיש בכל דבר "זכר ונקבה בראם… ויקרא שמם אדם". כלומר המציאות של "והוא ימשול בך" היא קללה. היא לא המצב הראוי ולא הרצוי, ולכן כל מי שערכי התורה הם נר לרגליו – עליו לעודד שוויון. אם בעולם נהוג לנצל את הנשים עם משכורות נמוכות יותר – עליו להשוות שכר אישה לאיש. אם בעולם ישנם המזלזלים/מפלים/מדכאים את האשה – עליו להתנגד לכך בכל כוחו.

עליונות הגבר היא קללה. היא לא מצב נכון. ואילו את חטא האשה נשאיר לה לתקן, מעולם לא קיבלנו את הסמכות לפקוד עליה עוונה…

אם כן במצב שבו הגברים שולטים והנשים מדוכאות ונשלטות – היא וודאי בעיה חמורה שנוגדת את בסיס התורה שכל בני האדם נבראו בצלם. תורה שבה האדם ואשתו נבראו באותה דרגה, ורק בשל תקלה הגבר החל למשול.

בהתאם לכך התלמוד מלמד בכמה מקומות על זהירות בכבוד האשה עד שהמצב הראוי הוא "מכבדה יותר מגופו".

אם כך מה הבעיה?!

הבלבול

הבעיה מתחילה בבלבול וחוסר הבהירות בדבר הראוי בנושא בכל היקף החיים. וכן עירוב בין הוראות התורה כמצוות לבין הסכמים בלתי כתובים – בין גברים לנשים – ברמה הכלל אנושית.

אם התורה היתה משווה אישה לאיש בכל התורה כולה – כלל לא היה צורך להידרש לנושא הנשיות בתורה. אבל בעוד שבתורה שבכתב אכן "השווה הכתוב אישה לאיש" בכל נושא וחוק (ונושא ירושת הנדל"ן היא בגלל פרקטיקה של נחלת השבט), הרי שבתורה שבעל פה מופיעים הרבה הבדלים.

אם בדמות פטור לנשים ממצוות שתלויות בזמן, כשההסבר הוא שהן טרודות בטיפול הבית והמשפחה. ואם בדמות מעמדה בציבור (רבנות/משפט/עדות ועוד).

ברור הדבר כשמש בצהרים, שעלינו לדון כיום מחדש ברמה התורנית – בדבר מעמד האשה.

שתי נשים הן, שאין כל קשר ביניהם. האישה הקדומה הממוצעת ש"רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו; ומוזגת לו את הכוס; ומצעת לו את המטה. ועומדת ומשמשת בפני בעלה" (שולחן ערוך, אבן העזר) לעומת זאת האשה הנוכחית "מנחיתה הוראות לבעלה ושולחת אותו למכולת ולפינוי האשפה". (שבעבר כ"אשת חיל" שאלו עליה "מי ימצא".)

ברור הדבר כשמש בצהרים שההלכה הכתובה לפנינו התייחסה למציאות אותם הזמנים. וברור הדבר שלא נמצא אצל שום רב את אשתו הרוחצת לו פנים או שאין מקבלים מידיה כספי צדקה בסכום גדול.

אבל כדינן של כל ההלכות הנוגעות לשינוי במציאות החיים, שיש להן את דרכי האבולוציה וההתפתחות האיטייים המאפשרים תמורות והשלכת קליפות תוך שמירה יתירה על הפרי והעיקר. וכאן נדרשת סבלנות שאין לה כל קשר לתחום המגדר. עשרות שנים עברו ועדיין אין קול הלכתי חד משמעי בנושא "זכויות היוצרים". האם נתלונן על "אפליית יוצרים"? לא. דרושה סבלנות.

הבלבול אם כן עצום.

הוראות התלמוד לכשעצמן מובילות אותנו לקונפליט בדבר היחס לאשה: האם ניתנה בה בינה יתירה או שדעתה קלה? האם לכבדה יותר מגופו או לא להרבות עמה שיחה?

לא רק זאת, אלא שהנשים כיום השתנו, והן שותפות ונוכחות בחיים הציבוריים. ומשכך מעלות תהיות תורניות מובהקות – למה לא לסמוך על עדותן? כלומר הסיטואציה התורנית השתנתה.

ואם לא די בזאת – הרי שרוח החילון אף היא אינה מניחה ידה בצלחת, והיא דורשת באופן סמוי לעזוב את דבר ההלכה – מטעמי "רוח הקידמה".

ואם לא די בזאת – בל נשכח שישנו מתח מיני-אמוציונלי בתחום שבינו לבינה. המתח שהינו גורם השיגעון מספר אחת בעולם, נשיאים שנופלים, ורבנים שנכשלים, נשים שמוטרדות, ונשים בהריונות.

הצד הזה גם הוא דורש הסכמים בלתי כתובים, שלפעמים לא נעימים לאיש, ולפעמים לאשה.

ואנחנו, אנא אנו באים, אנא אנו באות?!

היחס בתורה לא נהיר, הסיטואציה השתנתה, החילון הנוגס והיצרים המפריעים. וכי ספק יש בדבר שהדבר ישאר בספק?

העובדה שהנושא נותר מעורפל וחסר עמדה מסודרת ומוסכמת יש בה בכדי להעיד שמדובר במלאכה גדולה שעלינו להתחיל בה, ואין אנו בני חורין מלהיפטר ממנה.

ההיבט התורני

את היחס התורני עצמו והיחס למעמד שהשתנה – עלינו להושיב על כך יודעי וחוקרי תורה, שישבו על הנושא עצמו לדון בו ולזקק אותו.

הבסיס לכל הוא השוויון שהתורה פתחה בו, והשוויון שהתורה הכריזה עליו לגבי החוקים.

גם אם התורה חילקה תפקידים נפרדים, היא וודאי לא אסרה על הגבר לתפוס את אמנות האשה בבישולים ובחיתול הילדים, ולא אסרה על האשה לתפוס את אמנות הגבר לצאת ולסחור, ליזום ולנהל.

ההיבט הפרקטי

מבחינת "החילון הנוגס והיצרים המפריעים".

בעיקרון עלינו לשים כל אחד במקומם. הבעיה היא שישנו מתאם מאוד גבוה בין תפיסת החילון וההיתר, לבין הפרת חוזים חברתיים מסורתיים של אלפי שנים.

לחיצת יד לאשה היא לא נושא דתי, אלא הסדרה חברתית. וכך גם קווי המהדרין, שנהוגים גם בכמה רכבות בחו"ל. הבעיה בהפרת הסדרות אלה היא האוירה ממנה היא מושפעת.

אין בעיה מהותית לא בלחיצת ידיים ולא בישיבה משותפת בבית הכנסת, הרי עזרת הנשים הראשונה נוסדה כ900 שנה או יותר – לאחר ייסוד העם היהודי. הוי אומר שבמשך כ900 שנה התערובת היתה בסדר. כי האוירה היא הקובעת.

"בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה"

תכלס'

ולכן, אף כי רחוקים אנו מעמדה מוסכמת, בוודאי מוסכם כי ישנן בעיות שעלינו לתת עליהן את הדעת.

בחיים האישיים: הוראות צניעות, קווי מהדרין, השכלה מקצועית, ניהול הבית וגידול הילדים.

בשום תנאי ובשום מצב האשה לא אמורה להיות שפחה, מסכנה או מוגבלת. אך לא בשליטת הגבר.

ראוי שגבר ואשה יסכמו ביניהם חלוקת תפקידים, כפי שכל שותפים בעסק ובמגורים – קובעים ביניהם חלוקת תפקידים. אך זהו נושא פרטי שכל זוג יסדיר בינו לבין עצמו באופן הנוח והראוי לו.

בחיים הציבוריים לעומת זאת אנו נדרשים לסוגיה מורכבת בפני עצמה. סוגיית החלשים.

כפי שהזכרנו לעיל, החזקים הם שעושים טובה עם החלשים כשנותנים להם עדיפות ציבורית ו/או שריון מקומות. לא יעלה על הדעת לדרוש זאת מן החזקים. משום שמי שטרח בכוחו – זכאי לאכול מעוגתו. אם ירצה – יתן לאחרים. לא ירצה – לא יתן.

חמורה מזו, התנהלות שכזו של נתינת עדיפות בחסד ולא בזכות – מנציחה את עמדת החלש. היא כלל לא מטפלת בשורש אלא בסימפטום. אם מזרחיים זקוקים עדיין ל"שריון מקום" או ל"מפלגה לייצוג" אות הוא שמדובר באוכלוסיה חלשה באמת, עם סיבה מהותית שמונעת מהם להיות נוכחים בזכות עצמם.

ומאותה סיבה – החרדים אינם זקוקים באמת לקידום ו"אפליה מתקנת" אלא להוכיח מצויינות ולהיקלט במשרות מתאימות. כי יש להם את היכולות. "אפליה מתקנת" פשוט תזרז את התהליכים.

וזו גם הסיבה שיש לצפות מן הנשים שתפסקנה ליילל ולבקש שריוני מקומות וייצוגים מלאכותיים.

עליכן להוכיח את עצמכן!

היהודים הם מיעוט שבמיעוט. מול חזקים פי כמה וכמה. אבל במקום להתבכיין הם הוכיחו את עצמם. בנו מדינה ביזע, ותחכום בעמל מוח. בלי "וועדות לקידום מעמד היהודים" ובלי "יום היהודים" – הם צברו כוח רב, שאפילו נשיא ארה"ב ברק אובמה מתקשה לעמוד מולו.

כך בונים שוויון אמיתי!

ולמציקות הסדרתיות, ש"מאיימות" בראש חוצות "לא נבחרות לא בוחרות", צר לי, אבל מומחיות המטבח בהבערת אש ובישול הציבור על אש גבוהה – היא מלאכת נשים קדומה,

מכן ציפינו ליותר…

הבעיה היא לא בטענות ובצורך להעצים את האשה החרדית, שעם כך יש לנו הסכמה מלאה.

אלא באופן, הצורה, והפעילות מסביב. בתחילה רציתי לשפוך כאן ביקורת, אך אני מעדיף להציג את הבעיות באופן נינוח.

עיתונות חוץ

את לפיד ולבני פיטרו כעת כי הלכו ללכלך על ישראל – בחוץ. כמי שרגילות לכך אתן כבר לא קולטות את התחושה החרדית הפנימית כשמלכלכים בחוץ.

את מי אתן מייצגות

כמובן שתבוא הטענה שאף אחד לא נותן לכן במה בהמודיע. אך אם יש לכן ביקוש כה רב – הייתן יכולות לפתוח עיתון מתחרה. נשים גם מזדהות בשקט אבל מפחדות לומר בקול – שמא יזרקו את הילד מהחיידר,

אך אם הייתן ציבור של אלפים – הייתן מקימות מוסדות לבד.

יתרה מזו, עם עשרות אלפי נשים שמחכות לכן, אפשר להקים מפלגה לבד.

אבל כמובן שזה לא המצב.

העמדה התורנית

אם העמדה התורנית היתה מעניינת אתכן, הייתן מציגות את הנושא באופן תורני.

נכון לעכשיו המימד התורני כלל נעדר מהסיפור.

(וגם פה אפשר לספר על רב שמסכים אבל מפחד לומר, אך ממה הוא מפחד? הרי ישנו ציבור שלם מאחוריכן.)

חוסר אונים במקום עשיה

מחאה טובה לחסרי אונים שלא נותר להם אלא לצעוק. אבל קידום מעמד האישה מחייב עשיה ובניה.

"מחאה" רק מחזקת את הסטריאוטיפ החלש, לעומת זאת קידום פריימריז במפלגות החרדיות – יאפשר מצב שאישה תיבחר בזכות ולא בחסד.