צעיר יהודי כבן 23 נעצר בשעות הצהריים (רביעי) בירושלים לאחר שברכבו נמצאו מודעות בעניין החייל אלעד סלע מבת עין המואשם בהדלפת מידע לפעילים בהתיישבות. בלשי משטרה עצרו את רכבו בשכונת קרית משה בבירה, החרימו את המודעות ועצרו אותו לחקירה.
במודעות מתנוססת תמונת החייל עם כיתוב: "אלעד סלע – נעצר בגלל שהעביר מידע לאחיו המתנחלים", ולצד התמונה נכתב "מסירות לעם ישראל, נאמנות לה', ציות לתורה".
…www.hakolhayehudi.co.il
"חופש הביטוי" הוא אחת מאבני היסוד של דמוקרטיה.
בדמוקרטיה טהורה "העם" הוא הריבון וכל יחיד יכול להשתתף בהחלטות באמצעות אפליקציה וכדומה. אך בפועל אנחנו עדיין לא שם, ולכן "שלטון העם" מתקיים באמצעות מסירת השלטון בידי יחידים ופרלמנט.
במצב כזה חופש הביטוי נדרש בכדי למנוע השתלטות על הציבור. נדמיין רגע מצב שבו האנשים בשלטון מחליטים למנוע ביקורת עליהם, והם סותמים את הפה למי שמשמיע דעות שונות מהם – מה נקבל? די מהר נקבל את אמא רוסיה, סטלין, ק.ג.ב וכו'.
ומבחינה זו ברור שבדמוקרטיה אין ל"חופש הביטוי" מטרה בפני עצמה, אלא מטרה אחת בלבד: להתיר ביקורת על אנשי הממשל ולמנוע מהם השתלטות על הציבור. אפשר לבקר את ראש הממשלה על הוצאות מיותרות, על מינויים שלא כדין, על זה שאשתו מחזיקה חשבון דולרים בסתר ועוד. אפשר לבקר את השופטים, את המפכ"ל, הרמטכ"ל ואת כל בעלי השלטון. בעלי השלטון אינם מעל החוק, הם אינם קדושים, הם אינם "שמש העמים".
מאידך, קיימת סוגיה נפרדת של "חופש הביטוי" מבחינת "ליברליזם", שם מדובר במטרה עצמה, כחלק מתפיסת חירות האדם וזכותו הבלעדית על עצמו. שתי הסוגיות חופפות אך שונות, ובהמשך נתייחס לחופש הביטוי כמטרה.
כרגע, השאלה הכואבת היא, כיצד נקלענו בישראל למצב שבו ביקורת מרומזת על השלטון מביאה להחרמת המודעות ומעצר המחזיק בהן?!
כשאנו מתבוננים במתרחש, ניתן לגלות בקלות שמדובר בחלק מתהליך דיקטטורי שלא מבייש את הדיקטטורות הגדולות, שכן תהליך השתלטות דיקטטורי מתנהל בצורה הזו או דומה לה:
- השלטון יוצר משטר קשוח.
- מתחילים לפקח על מי שמתנגד
- עוצרים אנשים "בחשד להתנגדות למשטר"
- מטילים עונשים כבדים [ומגבירים את השנאה למשטר]
- בכדי למנוע תסיסה – המשטר הופך לחשאי, המעצרים חסויים, גילוי ה"בוגדים" הוא באמצעות בלשים ומשת"פים.
- העם הופך לבן ערובה בידי השלטון.
ומה קורה אצלנו? בשונה מדיקטטורה רגילה שמתחילה בתאבי שלטון שאינם בוחלים ברצח אזרחים ועוד, אצלנו הסיפור שונה. לא מדובר בדיקטטורה מטעמים ובאמצעים קרימינליים. אלא בתהליך שהתחיל באזלת יד באזור החיכוך היהודי-ערבי.
מסיבה כלשהי, שמאלנות או פחדנות או שניהם יחד, כוחות הביטחון לא התייחסו ולא טיפלו בטרור הערבי כמו שצריך וגרמו למשבר אמון בינם לבין הסובלים באזורי החיכוך. כך שנוצרו שתי מחנות: כוחות הביטחון מול המתיישבים. השלטון מול האזרחים. ומכאן ואילך הדברים התגלגלו בדיוק כמו התהליך הדיקטטורי.
הרב מאיר כהנא לדוגמה לא היה גזען יותר מהגזענים בצד הערבי. הוא גם לא נקט במעשים חמורים יותר ממה שנעשו בצד השני. אבל הוא היה שייך למחנה מתנגדי השלטון, ולכן עקבו אחריו (שלב 2), בהמשך גם עצרו אותו ללא סיבה, כלומר מסיבה "מנהלית" (שלב 3), ובכך למעשה גרמו להתססה (שלב 4) ולקראת סוף ימיו זה התגלגל כבר למשטר חשאי, והקמת ה"מחלקה היהודית" בשב"כ (שלב 5).
זה לא שבגלל המחתרת היהודית (1980-1984) – היה צורך להקים משטר חשאי, אלא להיפך, המחתרת הוקמה בגלל סתימת הפיות ודחיית הביקורת של האזרחים. לא היה כאן ארגון "טרור יהודי", אלא תסיסה של אזרחים מושתקים שלא מצאו דרך אחרת לנסות לשחזר את ההרתעה היהודית.
ולכן גם ברור שהמחלקה החשאית צריכה לשתול סוכנים ו"שמפניות", ולעורר פרובוקציות, משום שאין זו מחלקה לביטחון המדינה – שתפקידה לאתר סיכונים. אלא מחלקה לסתימת פיות ושימור הגה השלטון הנוכחי.
ובמבחינה זו אנחנו נמצאים כיום בשלב 6, בשלב הדיקטטורה במיטבה. היהודים ביו"ש (ובעזה לשעבר) חיים תחת דיקטטורה, "העם הפך לבן ערובה בידי השלטון". ופתאום הכל מובן: פינוי יישובים, התנכלויות, מניעת נשק, פרובוקציות, מעצרים ליליים, החרמת מודעות תמימות. אין טעם להתבכיין על שמאלנות, משום שבדיקטטורה שוכחים בסוף מה היתה האידיאולוגיה הראשונית. המטרה היא שימור הכוח השולט והחלשת הכוחות המתנגדים לו.
אם כן כשנשאל שוב: "המודעה המצורפת היא בסך הכל ביקורת מרומזת על השלטון, איך אם כן היא מביאה להחרמת המודעות ומעצר המחזיק בהן?!" התשובה היא שאמנם מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, אך בחבל יו"ש קמה לה מדינה יהודית דיקטטורית. פינה אפילה בצד הדמוקרטיה הישראלית.
עד כאן עסקנו בשלטון שפועל נגד חופש הביטוי כאחד מסעיפי הדמוקרטיה.
אבל כמו בכל דיקטטורה, גם הליברליזם נמצא בסכנה. וכאן אנחנו נמצא ביטוי מעניין לשלטון הדיקטטורי.
חופש הביטוי הליברלי – הוא החופש לבטא דעות, רצונות ואמונות – מבלי שהזולת יגביל אותי וימנע ממני את החירות הזו. זו זכות יסוד של האדם החופשי.
בדיקטטורה אמיתית – כלי התקשורת מולאמים, כך שכלי התקשורת הם למעשה ערוץ נוסף של השלטונות – כלומר בצד הכוחני. וזאת להבדיל מדמוקרטיה ליברלית שבה אנשי התקשורת תופסים את עצמם כמובילי החירות – כלומר בצד החופשי.
ומה אם כן אמור לקרות בדיקטטורת יו"ש שבה התנדבו כלי התקשורת הליברלים לסייע לצד הכוחני?
לסתום פיות? זה לא יפה… ובכל מקרה זה גם לא מועיל. הדרת המתנחלים מהמקרופון איננה מחלישה כל כך.
הפיתרון הישראלי היצירתי הוא לפעול בהפוך על הפוך, לפתוח את גבולות חופש הביטוי עד הקצה האחרון. הקצה שבו כבר לא ברור אם אנו צופים בחופש הביטוי במלא הדרו או בחופש השיסוי במלא כיעורו.
חופש הביטוי הליברלי שמטרתו חירות בלא הגבלה, הפך לכוחנות והסתה. אזרחים שאי אפשר להתלונן שהם לא משרתים בצבא, אי אפשר להתלונן שהם לא משלמים מיסים, הופכים לדמון שכל חוליי המדינה תלויים בהם רק בשל מקום מגוריהם.
בשורה התחתונה, אין למתנחלים תקווה לשינוי יחס לא מהשלטון ולא מהעיתון. פשוט פינה אפילה בצד הדמוקרטיה הישראלית.
