הקדמה/מהות הטוב
הרבה בני אדם אנו בעולם ומעטים בהם יהודים.
עלינו להבין מה מטרתנו בעולם ומה מטרת היהודים.
כאשר יצור פועל לפי התוכנית שהתוו לו הרי עשה טוב, אם התכחש לתפקידו – הרע.
כך שאין טוב אבסולוטי (לימוד תורה) או רע אבסולוטי (רצח) אלא הכול – אם כך היא התוכנית – טוב עשה, ולהיפך להיפך.
וכך הוא לשון בני אדם כאשר שואלים "החפץ זה טוב?!" – כוונתם: האם ממלא תכליתו כראוי.
כמו כן, מאחר ואין אנו מכירים ב"תוכנית" לפיה אמור האל לפעול ממילא אין בו רע בהכרח שכן תמיד פועל כפי שראוי לו לפעול – שכל מה שירצה יעשה.
אדם רגיל וכן יהודי – תכלית שווה להם: "הנאה בעולם".
שאין לך אדם שיש בו חפץ או רצון מלבד הנאה.
ואין לך אדם שאינו כפוי ליהנות באכילה ושתייה ושינה.
"הנאה" – אין משמעותה תענוג הגוף דווקא אלא גם הנאת שכל ורגש.
יתרה מזו, אין אדם שאין ברצונו להיות חכם ואין אדם שאינו מודה כי החכמים – מהמעולים שבבריות הם.
מאחר ודרך החכמים ליהנות הנאת שכל וחכמה – מכאן שהנאות אלו מעולות הן מהנאות הגוף.
הנאה בדרך של חטא – כלומר החטאה מהמטרה, אינה אלא הנאה מוטעית ותעתוע רוח שכן הסכמנו כי עשיית היפך המטרה היא רוע, ואין אדם בעולם החפץ להיות רע.
אדם הראשון/מהותו של אדם
כאשר ברא האל את האדם, צברו מעפר ונפח בו מרוחו הוא.
רוח האדם נצחית היא, משום שהיא חלק מחכמת האל.
רוח האל נקשרת באדם אט אט, על כן קונה הצעיר חכמתו ודעתו – אט אט.
אדם הראשון העדיף את רצונו – לדעת טוב ורע בדרגת אלוהים – על פני תוכנית האל להקנותו דעת אט אט.
על כן נגזרה המוותה לאדם, שחָטָא לעיקר תוכנית האל להיות קשור עם ברואיו קשר המתבסס על ציות מוחלט לאל.
מהות הציות המוחלט לאל היא: דחיית הרצון העצמי בשל הכרה בחכמתו ועליונותו של האל, כלומר הכרה כי האל מטיב לדעת מהאדם מה ראוי לו לעשות.
כיון שסמך האדם על שכלו לא חפץ האל להיות עמו בקשר נצחי אלא בקשר זמני.
על כן שב האדם אל העפר, שמעפר הפך לאדם מחמת רוח האל הקשורה בו.
כיון שהפסיקה הרוח להיות קשורה בו – לא נותר בו אלא עפרו הראשון.
אך הרוח שבה אל האלוהים כי ממנה היא. לא היה גוף האדם אלא מקום משכן לה – מתחילה לזמן שאינו מוגבל, ולאחר החטא לזמן מוגבל.
גם עזיבתה הטבעית את האדם איטית היא.
על כן המזקין – תסור ממנו דעתו וכושרו אט אט.
אלא אם כן היה קשור ברוחו-רוח האל קשר אמיץ שאז – עד שיבה ינוב דשן ורענן.
מעבר אל בחירת עם
היהודי שונה מזולתו בדבר אחד, בקשר ההדוק שלו עם האלוהים.
כלומר, אלוהי השמים והארץ חָפַץ בקשר הדוק עִם עַם על מנת להביא אותו לדרגת עם קדוש.
ומה טיבו של קודש זה?! נתינת מקום נרחב יותר לפעולות שהן הנאת ורצון נשמת האדם – רוח האל.
ובמי בחר לעם?! בזרעו של אברהם.
אברהם
אברהם אבינו נתנסה בניסיונו של אדם הראשון: האם יתיירא מחכמת האל ויפעל על פי דברתו, או שיפעל על פי שכלו ורצונו העצמי.
כיון שציית לדבר האלוהים להעלותו לעולה – נודע כי ירא אלוהים הוא.
כיון שציית לדבר מלאך ה' – שלא לשלוח יד ביצחק אף שקודם צווהו אלוהים להעלותו עולה – הוכיח ציות מוחלט למאמר האל.
על כן המתין המלאך לראות שאינו שוחט את בנו ומציית אף לדיבור האחרון.
כיון שציית, רק אז ברכו: כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך.
נמצא אברהם ראוי לעמוד בקשר אמיץ עם האל.
הירידה למצרים
כיון שאדם מוריש תכונותיו לזרעו על ידי חינוכם, ראוי אם כן אף זרעו של אברהם לעמוד בקשר זה.
כדי להכינם כעם שלם, לציות נצחי לדבר האל – הורידם למצרים, העבידם בפרך ובקוצר רוח.
אדם שרוחו קצרה אינו שועה בדברים אחרים.
ממילא נמצאו ישראל לאחר שנות עבדותם – זכים מכל חכמה, הרגל ומידה. כברזל בכורו שאין בו שום צורה.
פרעה, משעבדם, חפץ גם הוא שיצייתו לו בציות מוחלט.
על כן, כאשר הביעו רצונם לעבוד אל כלשהוא, הבין שנרפים הם במלאכתם.
על כן צווה להכביד העבודה למען תהא רוחם קצרה ולא ישעו בדברי שקר.
וכאן בא האל להראות לפרעה כי הוא האל היחיד ואך לו ראוי לציית.
וכאן בא האל להמחיש לעמו – גורל החוטא מהו.
על כן הכביד לב פרעה לבלתי שמוע אליו, למען יספר כל בן ישראל באזני בנו ובאזני בן בנו את אשר התעלל במצרים – על אי הציות אליו.
וכן הוא בדברים יא: מזכיר לישראל את מוסר האל וידו החזקה בַּמִצְרִים, בקורותיהם במדבר, ובמפלת דתן ואבירם שמתו על שלא צייתו לדבר ה'.
כדי לחתום את ירידתם למצרים באופן שיזכרו כי את האל עובדים בקוצר רוח, כלומר ללא פניות עצמיות, סיבב יציאתם בחיפזון ובקוצר רוח.
פרעה והמצרים גרשו אותם בחיפזון ובקוצר רוח.
את לחם המצות שאינו חמץ מכינים בחיפזון ובקוצר רוח.
את קרבן הפסח קרבן הברית נצטוו להכין בחיפזון – בצלייה, וכן, ככה תאכלו אותו – בחיפזון.
על כן לא יאכל בו ערל שלא כרת ברית בבשרו וכל בן נכר.
הר סיני וחטא העגל
שזהו תורף הברית: "אם שמוע תשמעו בקולי".
על כן השיבו: "כל אשר דבר ה' נעשה".
וכל אשר דיבר ה' – למען יהיו גוי קדוש דבר אליהם.
וכפי שאמרנו, קודש זה, חיי שכל ורוח הוא, כי קדוש ה'.
שכָּל הגויים אינם קדושים, אלא מייקרים גופם.
על כן לא ימָנַע מהם זלזול ופגיעה בזולת, שאין הם רואים בו אלא גופו ועפרו.
לא כן בן עם קדוש המייקר את זולתו שהרי רוח האל קשורה בו.
כיון שמרצונם כרתו ברית את אלוהיהם, ניסה אותם שוב, כאדם וכאברהם.
והאיש משה בושש לרדת מן ההר.
ציווי האל היה שלא יעשו פסל ומסכה ואילו רצונם היה באלוהים אשר ילכו לפניהם.
ואף שחטא פסל ומסכה שורשו בבגידה ובהפרת ברית, כאן חרה אף ה' בהם על אשר סרו מהר מן הדרך אשר ציווה.
ראויים היו לכליה אותה השעה אלא שמשום כבודו לא כילם, פן יאמרו, ומשום השבועה.
לא זו בלבד שלא כילם אלא חזרה אהבתו אליהם.
כיון שחזרה אהבתו ביקש את אהבתם.
אהבת האל את העם היהודי
האהבה האמורה, הדדית היא.
על כן התחייב האל שלא לכלות את בני ישראל, בנוסף להבטחתו לבלתי כלות את כלל האנושות.
העונשים בהם נוקט האל כלפי עמו – מטרתם להחזירם למוטב, ולא כנקמה.
צא וראה כמה לשונות של מוסר או חיבה נקטו נביאיו, כאשר ראה שכבר אין הייסורים משפיעים אליהם.
ולא גלו אלא מתוך שהקשו ערפם והשמינו אוזנם.
שהבטחתו היא לתמיד: אף אם יהיו החטאים כשנים – כשלג ילבינו.
ובמידה והיהודים חוטאים בדווקא ומתוך בגידה, עשויים הם למות כנקמה – מתוך רוגז וחרי אף, אך לא כיליון חרוץ.
היחיד שאינו מציית בקרב עמו, הרי הוא כשורש פורה ראש ולענה שאינו מציית למטרתו.
שאם כל כך התגברה תאוותו – ילך לו לעם אחר.
ומדוע עוקר בעל השדה וממית שורשים פורי ראש ולענה?! משום שמקלקלים הם לו את פירותיו.
אהבת העם היהודי את האל
אך החפץ ליהנות מקדושת העם יצמיח עצמו לפרי טוב.
אהבת ה' מחייבת ושוללת.
מחייבת את האדם להשביע את רצון האל ושוללת פניה אל אֵל אחר.
פניה לאל אחר כמוה כבגידת אשה בבעלה וזנותה תחתיו.
כמו כן, היא מהווה ביטוי של זלזול בחכמת האל אותה הוא מבקש להנחיל את אוהביו.
כיון שהשמיעה בקול האל היא תורף הברית – עוסקים היהודים תדיר וללא הרף בבירור רצונו.
כיון שעסקי השכל והרוח הינם תורף היותם "עם קדוש" – עוסקים היהודים תדיר וללא הרף במעשים ומחשבות שמקורם ברצון השכל והרוח ולאו דווקא הגוף.
(על כן טען הגוי לאמורא הבבלי – רבא, כאשר ראהו עוסק בשכל עד כדי זיבת דם הגוף: עם פזיז אתם שהקדמתם נעשה לנשמע ).
מי שאינו מוכן לציית לברית זו, אינו שייך לעם היהודי ואין בית דין מכין ועונשין אותו.
