המקראות:
ויקרא, פרשת אמור
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם. מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. (ויקרא כג, ט-טז)
דברים, פרשת ראה
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. (דברים טז, ט-י)
פשוטו של מקרא
למעשה, אילו באנו לקיים את הנאמר בספר דברים – לא היו לנו ספקות בדבר. צריך לספור שבעה שבועות מתחילת הקציר ולאחר מכן חוגגים חג לה'. אלא שבספר ויקרא נוסף פירוט. שאין להתחיל את הספירה ביום תחילת הקציר, אלא מיום אחר. מיום הינף העומר. אם נחזור לדיני הינף העומר נגלה שהוא צריך להיות ממחרת השבת.
ועדיין אין כאן מקום לספק. משום שפשטות הדברים "שבת" היינו יום השבת, השביעי בשבוע.
כך שהסדר נכון לעתה הוא כזה:
- כשמתחילים לקצור – צריך כל אדם להביא את ראשית קצירו אל הכהן. בדומה לביכורי שאר הפירות.
- הכהן מניף את העומר ממחרת השבת – כלומר מרכז את כל העומרים עד ליום א'.
- ומיום זה, ממחרת השבת – היום שהביאו את עומר התנופה – סופרים שבע שבתות נוספות כדי לחוג את חג השבועות ביום החמישים – ממחרת השבת השביעית.
עד כאן פשוטו של מקרא, שאין כמעט היכן לטעות בו. כי אין סיבה לטעון ששבת היינו יום ראשון של פסח.
סיבת ההמתנה למחרת השבת
כדי להבין את הנושא יותר לעומק, עלינו להבין לשם מה ההמתנה ל"ממחרת השבת".
למה לא להניף מיד?
התשובה לכך נעוצה בסיבת חגי הקציר והאסיף – שנועדו להודות לה' על היבול. ולשייך את מעשי הידים לה'.
וכדי להדגיש את שייכות השדה לה', חזרה התורה וצוותה שלא לקצור בשבת בימי הקציר:
"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת. וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שמות לד, יח-כב)
כיון שימי הקציר התאפיינו ביציאה מהבית ושהיה בשדה (ע"ע בועז שישן בשדה ועוד.), האנשים רצו להזדרז ולקצור הכל במהירות. ולכן הדגישה התורה לשבות ממלאכה בשבת. ולכן גם הנפת העומר היא ממחרת השבת – להדגיש את שביתת השבת.
וסדר זה חוזר בספירת שנות השבתון והיובל.
שנת השמיטה מקבילה לשמיטת הארץ ביום השבת: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה', שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ויקרא כה, ב-ד)
וגם כאן צריך לספור שבע שבתות, ולאחר השבת השביעית – מגיעה שנת חג הוא היובל.
כך שברור שגם בספירה הקטנה – ספירת העומר – כוונת התורה ב"ממחרת השבת" היא ליום השבת. משום שמדובר באותה מטרה ועל אותו משקל.
וחז"ל באו לעקור את המקרא מפשוטו, כמו ב"עין תחת עין".
מדוע שינו חז"ל מהמקרא
והשאלה הנשאלת היא מדוע שינו חז"ל מהמקרא.
בדומה לדיון בסוגיית עין תחת עין – שם נאמרו קרוב לעשר שיטות הסבר מדוע לא יתכן שהוא ממון, גם כאן נאמרו קרוב לעשר שיטות הסבר מדוע חייב להיות שמדובר בפסח. כלומר אין מדובר בנושא מבורר שנמסר איש מפי איש, אלא בנושא שתנאים שונים התאמצו להסבירו איש איש כדרכו. ולא עוד אלא שבסוגייתנו – מסיים רבא וטוען שניתן לפרוך את רוב ההסברים שניתנו. כך שבוודאי לא על בסיס ההסברים הללו – קבעו ש"שבת" היינו "יום טוב של פסח".
ההצעה להלן, עשויה להרים גבה. אך במחשבה שניה זה נראה ברור מאוד.
למעשה, מן התורה – חג השבועות תלוי בקציר, ובשנה שאין קציר – אין חוגגים את החג, כמו בארבעים השנים במדבר. ובכדי לקבע את החג באופן קבוע – שיאפשר לחוג אותו גם בגלות ובלא קציר. קבעו לו תאריך.
וכיון שבלא קציר ובית מקדש אין משמעות לחג השבועות – לפיכך יצקו לו תוכן נוסף של "חג מתן תורה", ובכדי שחג השבועות חסר התאריך – יצא תמיד בזמן מתן תורה – קבעו את ספירת העומר – חמישים יום קודם ו' סיון שהוא ממחרת חג הפסח.
(אמנם בזמנם כשקידשו את החודש – זה יצא לפעמים בז' סיון – אך כידוע מחלוקת היא אם ניתנה תורה בו' או בז'.)