הם היו שם בהמוניהם, המון בקבוקי זכוכית. זכוכית עבה, די חסינה. ובתוכם היו פתקים. הפתקים היו בגדלים שונים, בגוונים שונים, ולא כולם היו מנייר, חלק היו מקלף ואפילו פפירוס.
הו, זה היה מסקרן. הזכוכית היתה עבה, ולא היה ניתן לקרוא את מה כתוב על הפתקים.
הוא לא היה מסוגל להמשיך לחדר הבא, הוא הרגיש את הפתקים בקצות האצבעות. הוא החליט שהוא פותח אותם, ויהי מה. הוא לא חשב יותר מידי על ההשלכות, הוא ידע שלא יוכל לפתוח את כולם. הוא ידע שאם יתפסו אותו זה לא יהיה נעים. אבל…
הוא פתח את הבקבוק הראשון. הפך אותו, והפתק נפל על הרצפה. הוא הרים וקרא: "אל תרחיקו ליסוע בים המערבי, יש שם שדים". חה, גיחך לעצמו, מי כתב את השטויות האלה?, הוא פתח את הבקבוק הבא "הירח חלק כמשי", פפ… חשב לעצמו מה קורה פה?, יאללה הבקבוק הבא: "אם תשים מלח וכסף עם אבן אדומה למשך שנה הם יהפכו לזהב".
"עכשיו הבנתי", הוא חשב לעצמו, אלו פתקים מימי הביניים, טוב, זה לא מעניין. אפשר להמשיך לחדר הבא. אבל אולי אפתח עוד בקבוק אחד וזהו: "לא חייבים ללכת לכנסיה". הי, עכשיו זה מתחיל להיות מעניין, מעניין ממתי זה, ומתי התחילו להבין שלא חייבים ללכת לכנסיה?
זה כבר עשה חשק לפתוח את הבקבוק הבא: "אין נשמה". קפיצת מדרגה!
זה התחיל למכר, "אין אלוהים", "אין בחירה חופשית", "המוסר – אנושי", "אין ללמוד באקדמיה".
הי, מה קורה פה, בתחילה הפתקים היו משעממים, ואחרי זה הפכו למעניינים, וכעת מה? "אין ללכת לאקדמיה"? מי יכול לכתוב דבר כזה? מבלי משים הבקבוק נפל והתנפץ.
הוא נבהל, אבל כלום לא קרה, אף אחד לא הגיע ולא שם לב. עם הנעליים הוא הזיז את הזכוכיות הצידה.
הוא פתח עוד פתק "אסור להדליק אש בשבת".
הוא התחיל להתעצבן, ושכח איפה הוא נמצא, ו-ב-ו-ם, הוא הטיח את הבקבוק אל ערימת השברים.
פתח מהר את הבקבוק הבא: "אסור לשיר עם נשים", ב-ו-ם, ניפץ את הבקבוק.
"אסור לקלל", די, נמאס לו, הוא התחיל לקלל בכוונה.
"עכשיו יום" אבל באמריקה לילה – ב-ו-ם ניפוץ בקבוק.
"אסור לקרוא לאבא בשם הפרטי", הוא התחיל לשיר בקול יוני, יוני, יוני, אתה אבא שלי, אבל זה לא אומר שהשם שלך קדוש. וניפץ את הבקבוק.
"אסור לשים נוצה בכובע", הוא הרגיש דגדוג ברגליים, הוא רוצה לרוץ לקנות כובע עם נוצה, כתוב שאסור אז חייבים! אבל לפחות הוא יכול לנפץ את הבקבוק – הופ, עוד בקבוק עתיק התנפץ אל הערימה.
"אסור לצאת לרחוב בלי חולצה" באותו רגע הוא פשט את החולצה וזרק אל ערימת הזכוכיות.
"אסור לאכול צואה" מ… כאן הוא התבלבל. ובחמת זעם החל לנפץ בקבוק אחר בקבוק בלי לקרוא את הפתקים אפילו.
הוא לא הספיק יותר מידי. הרעש היה יותר מידי. כמה ידיים חסונות אחזו בו, ואת השאר הוא לא זכר.
למרבה המזל ההורים שלו היו מקושרים. שחררו אותו עם חודש עבודות שרות בלבד. וקנס כספי נסבל.
מאז הוא הרגיש שמסתכלים עליו בעין עקומה. וזה תיסכל אותו.
הוא נזכר בבקבוקים ה"טובים", והוא התחיל לחרוש אזורים מזדקנים, הוא חיפש חנות שמאטעס עם מוכר זקן שיושב עמוק, משועמם, ומסביב יש המון דברים, קופסות קרטון ישנות. הוא חייב לקנות בקבוקים עתיקים.
והוא מצא.
הוא כתב לעצמו פתקים: "אין אלוהים", "אין בחירה חופשית", "המוסר – אנושי" ושם על המדף בחדר.
כל בוקר כשקם היה מחייך לבקבוקים.ובערב כששכב במיטה הגניב מבט אל הבקבוקים.
אבל הוא לא הצליח להתמיד.
הוא נזכר בבקבוקים ה"רעים" וכמה כיף היה לנפץ אותם. והוא שוב חזר אל הזקן ההוא, והזקן חייך כשראה אותו. כבר פעם שניה בחודש האחרון שמישהו מוציא אותו מהשעמום.
הפעם הוא ביקש הרבה בקבוקים. אבל לא היו לו לזקן. הוא לא מביא סחורה חדשה.
מחוסר ברירה, הוא הלך לקיוסק הסמוך, קנה כמה בקבוקי מיץ טבעי מזכוכית.
חלק הוא שתה וחלק שפך בכיור. הוא הכניס פתק אבל הוא נרטב, ולמרבה הצער היה צריך לחכות למחרת.
מיד כשחזר הביתה, כתב פתקים: "אסור לחלל שבת" "אסור לשיר עם נשים" "אסור ללכת לאקדמיה".
הכניס לבקבוקים שם בשקית וירד לחורשה הסמוכה. אחד אחד הוא הרים גבוה והשליך, בום טראח.
קולות הפצפוץ נעמו לו.
בפעם הבאה שהדכדוך תפס אותו, החליט שהוא חייב לנפץ הכל. וכתב "אסור לקלל", "אסור לקרוא לאבא בשם הפרטי", "אסור לצאת לרחוב בלי חולצה", "אסור לאכול צואה". ירד לחורשה. פשט את החולצה וניפץ. אחד אחד. קולות הפצפוץ נעמו לו.
