אני אדם אופטימי, אבל אני רואה סביבי דיבורים גדולים על השינוי החברתי במגזר החרדי. וחשוב לי לקרקע קצת את האנשים.
יש כאלה שנהנים לתאר את יציאת החרדים לעבודה והגיוס לצבא כשינוי "עמוק", "גדול". הבוקר קראתי אפילו ביטוי שמתאר זאת כ"טרקטור דוהר".
ובכן, כמי שמעורה כבר עשור במגמות השינוי, אני מעדיף להיות ריאלי. ולהבין שמדובר בשינויים בשולי המחנה, להערכתי שניים-שלושה אחוזים מתוך כמליון נפש המרכיבים את החברה החרדית.
מי שחושב שהחברה החרדית משתנה – משחק בנדמה לי. משום שישנם כמה אינדיקטורים שמשקפים שינוי חברתי ושניים מרכזיים שבהם הם מוסדות החינוך והמנהיגים הציבוריים.
משני אינדיקטורים אלו ניתן להסיק שאין שינוי ממשי, כי אם בשוליים.
אין מנהיגים ציבוריים המכריזים על השינוי. ואין מוסדות חינוך חדשים המעניקים חינוך של תורה עם דרך ארץ לכתחילה. למעט בודדים.
נכון, יש מגמות שינוי בשוליים ויש התגבשות של מנהיגות ציבורית וגרעיני מוסדות חינוך חדשים. אבל כאמור מדובר בשניים-שלושה אחוזים, אם לא פחות.
אפשר גם לבדוק בצבא בכמה חיילים חרדים מדובר, אחוזים זניחים.
צריך גם להיזהר מהדמיון על "מנהיגות חרדית חדשה".
משום שלהזכירנו, מנהיג חרדי הוא זה שמילה אחת ממנו משפיע על עשרות אלפי איש. וגם אם ניקח מנהיגי קהילה ושכונות – מדובר באנשים שהוראה שלהם מיושמת מיידית בקהילה.
לעומת זאת אלו שמדברים על מנהיגות חרדית חדשה – מדברים למעשה על אנשים שמנסים להוביל שינוי. אנשים שאין להם קהל ואף אחד לא בחר להישמע להם.
שלא אובן לא נכון, אני חושב שאנחנו צועדים כל הזמן אל עבר נורמליזציה. החברה החרדית משתפרת בכל יום אל עתיד נכון יותר ותורני יותר. אבל המציאות קצת מייגעת, והיא גורמת לאנשים להתחיל לדמיין. אז אנא. בלי מילים גדולות ובלי פומפוזיות.
