קהילת תורה תמימה - סיפור - קרוסלה - הבלוג של מתי הורוביץ

מסתובבת עם יהדות, מחשבים, אינטרנט, קידום אתרים, גוגל, אנשים , רגשות, מחשבות, עסקים , רעיונות, וקשקושים

קהילת תורה תמימה – סיפור

גם על זה היו ויכוחים, אבל בסוף הוכרע שכן. וחיים (שם בדוי) קם ובירך בשם ומלכות:
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אא-מממ-ןןן !!! רעם אולם המתנ"ס כולו.

בשל הרעש לא שמו לב לקול משק כנפי ההיסטוריה, אבל הם שקשקו ועוד איך.

7 שנים של תכנונים, ותוכניות, הגשות מכרז וביטולים, ויכוחים פנימיים ומהומות ציבוריות, קבוצת רכישה שכמעט התפרקה וקבלן שכמעט פשט את הרגל. כמה משפחות שירדו מנכסיהם, ואחרות שהתפרקו. הכל בא לסיומו באותו ערב "חנוכת השכונה".

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" פתח חיים בנאום קצר, שבו חזר בקצרה על קורות קבוצת "תורה תמימה", והשמחה שברגע ההיסטורי בו הקהילה יוצאת מן הוירטואליה אל העולם האמיתי, אל "שכונת תורה תמימה" על 25 בנייניה. והמתנ"ס, בית הכנסת ומוסדות הלימוד שהקימו.

את הדברים הפחות נעימים הוא השמיט, אבל אני מרשה לעצמי להזכיר אותם.

הוא דיבר על הגידול בקבוצה, היוזמה שהתחילה לקרום עור וגידים להקים את השכונה. והויכוחים שהתחילו בעקבות זאת, מה יהיו תוכניות הלימודים אצל הבנים ואצל הבנות. או אולי לוותר בשלב זה על מוסדות לימוד מקומיים.

האם זו תהיה שכונה קהילתית עם וועד קהילה נבחר? האם יהיה רב שיכריע בשאלות ציבוריות?

ואז חזרו לדון קודם אם יש בכלל ביצה והאם היא עתידה להיוולד, כמה חברים לקחו על עצמם לברר אם יש היתכנות לשכונה כזו, ומצאו שיש תוכניות הרחבה בכרמיאל שבצפון, האזור לא התאים לכולם, בצפון?!

אחרים ניסו ללכת יותר למרכז לפתח תקווה וכדומה. אבל בסופו של דבר המחיר הכריע – ההצעות בכרמיאל היו זולות משמעותית – מה שאומר שהרבה מאוד מחברי הקבוצה יוכלו להתכנס יחדיו. וגם קו הרכבת החדש הכריע לטובה.

קבעו זמן לסיום רישום לקבוצה. ובסיומה התגבשה קבוצה של כ200 משפחות, מכל הסגנונות, התורניים יותר והתורניים פחות, אשכנזים ספרדים ועוד עדות, גם חוצניקים הצטרפו לחגיגה.

סוף סוף הגיע הזמן לבחירות לוועד שייצג את קבוצת הרכישה. על ידי סקר הוסכם על כולם שהוועד ימנה 3 אנשים הראשון והשני יהיו מורשי החתימה, והשלישי לאיזון בעת חילוקי דעות. אבל בכל ספק רציני – עליהם להעלות סקר בקבוצה.

כרגיל, לא משנה אם מדובר בארה"ב עם 300,000,000 מצביעים, לבין קהילה עם 200 משפחות – הכל רווי יצרים ואמוציות. בסיבוב הראשון זכה במקום ראשון שלמה שפירא – האדם הכי פחות צפוי שכמעט לא כתב בקבוצה, כולם הרימו גבה כשהציע את מועמדותו כי אך מקרוב הוא הצטרף לקבוצה, אבל התברר שהרזומה שלו משכנע יותר מאשר ותיקי הקבוצה. ובכן התעוררה מהומה קטנה, הוא נפגע והחליט להסיר את המועמדות. ולכן יצאו לבחירות מחדש בלעדיו.

הבחירות השניות היו כבר בלחץ כיון שמועד סגירת המכרזים הלך והתקרב, סופו של דבר נבחר ועד שהיה מקובל על הרוב, והספיקו לגבש הצעה ולהפקיד אותה ביום האחרון.

ומכאן ואילך המתח הלך וגבר, במכרז התמודדו עוד כמה קבלנים וקבוצות. ו… ההצעה נפלה.

בום.

התחילו ויכוחים והאשמות – שהכל בגלל שהעליבו  את שלמה, ולכן הגישו הצעה באיחור בלי לבדוק את הסיכויים או לנסות להתחבר עם קבוצות נוספות.

היום אלו ימים קשים ל"תורה תמימה", אבל זו היתה רק ההתחלה.

בהמשך התברר שקבוצה אחרת שכן זכתה במכרז התפרקה – ומשכך הקרקע יצאה למכרז חוזר, הפעם אכן התארגנו כמו שצריך והציעו הצעה שזכתה.

הגיע זמן הקבלנים. החליטו להוציא את הפרוייקט למכרז קבלנים – הכינו מסמך דרישות שכלל בניית בית כנסת, מקווה, מתנ"ס ושני מבני ציבור שיתאימו למוסדות. שטחי מסחר מסודרים כך שלא יתחילו לפתוח חנויות במחסנים או בדירות. מבחינת רמת הדירות הכינו מפרט שאמור להגיע לסכום סביר, בעלי הממון שבקבוצה ישדרגו בהמשך את הדירה עם קבלנים פרטיים. המפרט כלל כמובן לו"ז לשלבי הבניה, חפירת האזור, הנחת תשתיות, יסודות, שלד, איטום, חיפוי, חשמל, אינסטלציה, תקשורת, וכו' וכו'. הכנות למסירה, תיקונים, טופס 4. בקיצור הכל. כולל קנסות איחורים.

במקביל כמה יועצי משכנתאות בקבוצה התחילו לרכז את כמות המשכנתאות הנדרשת והוציאו מכרז בין הבנקים לליווי בנקאי צמוד.

אפשר להאריך עוד אבל אלו היו בסך הכל הדברים הקלים.

הדברים המסובכים הגיעו בהמשך כשקצת התחילה להתפוצץ בועת הנדל"ן, והבנק שנבחר ללוות את הפרוייקט דרש להעלות את סטנדרט הבניה כדי להבטיח את שווי הנכסים גם מול ירידה כללים בשוק, מה שהקפיץ את המחירים בעוד עשרות אלפים ליחידה.

במשך כל אותו זמן עפו סקרים בקבוצה כמו יונים בכותל המערבי. על כל פינה ונושא, רעיון ומחשבה.

שנתיים לאחר מכן, די לקראת סיום הבניה. הקבלן נקלע לקשיים בפרויקט אחר, והוא החליט להפנות את הפועלים לפרוייקט השני בניגוד להסכם. היה שווה לו להיקנס כדי לא ליפול בפרוייקט השני שהיה כפול בגודלו.

מצד שני משפחות נתקעו עם חוזי שכירות, שגרמו להם לחדש חוזה לשנה שלמה.

המקרים העצובים יותר היו המקרים של משפחות ג' וי'. אצל משפחת ג' המתח סביב כל הבניה, העיכובים והחובות – הביאה את האיש לבית ג' להתמוטטות נפשית, ואשתו שגם כך לא היתה לגמרי בענין הקבוצה, החליטה לזוז הלאה ולפרק את המשפחה. את הדירה עצמה הם מכרו למשפחה אחרת בקבוצה. אצל משפחת י' דוקא הבעל היה פחות בענין, משום שהיה אברך ורק אשתו פתחה את העיניים לעולם הגדול, ככל שהתקרב מועד המסירה היא התחילה לחדש את המלתחה בסגנון שלא הלם אותו, ומבחינתה היא כבר לא "דפקה חשבון" לאף אחד. עד שמצאה את עצמה מול אולטימטום שלו – זה או אני ואנחנו נשארים לגור פה בקריית ספר, או שאת עוברת לבד. היא בחרה לעבור לבד.

ואז הבינו שהמתח כאן נמצא בשיא, וצריך למצוא לזה פיתרון.

הפיתרון היה יונתן ל. עובד סוציאלי ומגשר שלקח על עצמו לקבל פניות אנונימיות ולסייע במידת האפשר. הוא אכן סייע לכמה משפחות לצלוח את המשבר, וגם קישר בין כמה חברים שסייעו בהלוואות להשלמת דמי השכירות לאלו שנתקעו.

חלפה עוד חצי שנה וככל שהדירות הלכו והתקרבו למסירה, כך התקרבה ההתרגשות לאזור.

מסירת הדירות היתה בהדרגה, ובנין אחר בנין התחיל להתאכלס, משאיות פרקו דירות, ופועלים השלימו את אבני המדרכות, ושתילי עצים רכים. ואמנם הכל עוד היה מאובק אבל התחושה היתה של משהו חדש מתחיל.

בגלל העיכובים בית הכנסת ומבני הציבור עוד לא היו מוכנים, והביאו קרוואנים לבינתיים.

ושוב התחילו ויכוחים, מה יהיה הגודל של עזרת הנשים והמחיצות. מבחינת נוסח סיכמו שכל מי שניגש יתפלל בנוסח שהוא רגיל. מבחינת תפילות לשלום חיילי צה"ל ושלום המדינה – העלו סקר שגבר באחוזים בודדים לטובת אמירת התפילות.

לגבי המתנ"ס – הוחלט שיבנו אותו קודם כבית קבע – כי העלות של בית הכנסת גבוהה יותר וממילא יקח זמן עד שיצליחו לגייס אותו. לעומת זאת המתנ"ס הוא מבנה פשוט – שיוכל לשמש לחיי התרבות וההווי של הקהילה.

וכך, לאחר של כחצי שנה אכלוס – המתנ"ס עמד על תילו, וכולם התכנסו באותו ערב, ט"ו באב תשפ"ב, בשעה 19:00 באולם המתנ"ס – לחגיגת חנוכת השכונה והקהילה. כולם השתתפו בניקוי המקום לאחר הבניה, הבאת כסאות והכנת הכיבוד.

וחיים נ', זקן החבורה נעמד ובירך שהחיינו בשם ומלכות. רגע היסטורי!

האירוע שודר כמובן בלייב לקבוצה, ואילו היה לפייסבוק אייקון של קנאה, הוא היה צובר שם שיא.

בימים לאחר מכן נכנסו להכנות קדחתניות לקראת תחילת שנת הלימודים, הכל היה מפרך ומסוקר – אבל בסופו של דבר כבר היו מנהלות ומנהלים, מורות ומורים, גננות ובלי גננים – שעבדו לקראת תחילת שנת הלימודים ופתיחת המוסדות החדשים שכולם התקבלו אליהם בשווה, בלי לבדוק במוצא, בציציות, צבע הכיפה ואורך הפאה או החצאית.

יומיים לפני פתיחת הלימודים נחתה שם משפחה נוספת, עם מראה קצת נבדל, האב לבש כובע וחליפה מהוהים, והאמא לבשה שאל. נטו לחשוב שמדובר במשפחה שהחליטה לצאת מן המיצר אל המרחב. ולהתאים את עצמה לקהילה. כיון שלא מדובר בשטעטל ובמחנה יכנאים – אז לא הציצו להם לבית, ולא בדקו מה טיבם. כמובן שקיבלו את הילדים לגנים ומוסדות החינוך – שהרי אין אפליה ואין בדיקה. חיכו לערב החברתי השבועי – שם יוכלו להכיר ולספר על עצמם. הם הגיעו ביום חמישי, והערב החברתי יהיה ביום שלישי הבא.

אבל כשהגיע ה"ששאאאא" המאונפף שהגיע בקריאת התורה בשבת כשמישהו לחש משהו לזה שיש לידו – הורמו  הגבות. וביום ראשון כשבעלת השאל העירה לאמא אחרת י' שזה לא הגיוני שהיא מביאה את הילדה בלי גרביונים – החלו הליחשושים.

"איך הם הגיעו לפה?" "זה מה שחסר לנו?" "מה עושים"?

הליחשושים הפכו לשיחת היום, התברר שמדובר באח של משפחת י' – שהבעל האברך החליט להישאר בקרית ספר, בהסכם הגירושים הם היו אמורים למכור את הדירה ולהתחלק בסכום, ואשתו לשעבר ניסתה לפרסם את הדירה בקבוצה, אבל אז אחיו שמע על הדירות הדי זולות בכרמיאל והציע שהוא יקנה את הדירה וישכיר אותה. לא ברור מה קרה – ואותו אח החליט לעבור לשם בעצמו. אולי חשב שיש פה הזדמנות "לתקן את העולם".

משפחת י' לא הגיעה לערב החברתי – כי לא היו בו מחיצות, אבל בעלת השאל נעמדה בחוץ, ומילמלה "זה לא צנוע, זה לא צנוע" היא לא צעקה ולא פנתה לאף אחת רק הסתובבה ומלמלה.

למחרת, אחת מילדי השכונה חזר במצב קרוב לבכי – כי ילד השאלים אמר לו שבגלל שאין לו כמעט פאות, הוא גוי ולא יהיה לו חלק לעולם הבא.

הקהילה האמיתית חזרה קצת לחיי הוירטואליות כי הדיונים והמחשבות מה לעשות היו מעבר לאסיפה של כמה שעות, הצעות עפו באויר אבל לכלל החלטה ומעשה לא הגיעו.

בתחילה ניסו לדבר איתו, להבין "מה הוא רוצה מהם", אחרי זה עברו לאיים שיוציאו את הילדים מהמוסדות – אבל הוא אמר: "הרי כל החיים התנגדתם לאיומים והרחקות מהמוסדות". בשיעור החופשי כשהקרינו לילדים את סמי הכבאי – ילד השאלים ברח מהכיתה ורץ למנהל לבקש אישור לצאת הביתה כי אסור לראות סרטים. ובשיעור ההתעמלות בבית הספר – בת השאלים התחילה לבכות. שאלו אותה למה היא בוכה והיא יבבה שעושים פה דברים אסורים.

עורכי הדין בשכונה החליטו לנסות לתעד את משפחת השאלים כדי לגבש תביעה כל שהיא בבית המשפט. שתבהיר למשפחת השאלים שלא כדאי לה להמשיך לגור במקום.

צילמו אותו עם מצלמה נסתרת איך הוא צועק "שששאאאא" למי שאומר משפט במהלך התפילה. אבל הוא טען שהרי כולם פה מסכימים שצריך לקיים שולחן ערוך – וכתוב מפורש בסימן קכ"ד סעיף ז': "לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפלה ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו" אז מה הבעיה בדיוק?!

ועל השלט ששם במרפסת עם הכיתוב "בת ישראל, אנא! אל תעברי בשכונותינו בלבוש לא צנוע!" הוא טען שזה שטח פרטי ומותר לו לשים כל שלט שירצה כל עוד הוא לא עובר על חוקי לשון הרע וכדומה.

וכך, ככל שעורכי הדין חיפשו אותו כך הוא הלך והחכים בחוקי המדינה שבין אדם לזולתו.

הכל אצלו היה חוקי והלכתי.

עד לט"ו באב של שנת תשפ"ג.

באותו יום התארגנו נשות הקהילה לנסיעה משותפת לים, וברחבת המתנ"ס התאספו כולן עם בנותיהן בהמתנה לשעת היציאה. אותו אברך לא יכל לשאת את האופן שבו היו לבושות לקראת הנסיעה לים, במיוחד הבנות שחלקן כבר היו עם בגדי ים. והוא רץ וצרח עליהן "תתביישו לכם איך שאתם מתנהגים בפריצות".

זהו. כאן הגישו מידיית תביעה על הטרדה מינית. הסיפור הגיע מהר מאוד לכלי התקשורת, ושוב התעוררה סערה רבתי סביב החרדים, הצניעות, הדרת נשים וכו'. אלא שהפעם זה לא היה חילונים נגד חרדים. וגם לא דתיים נגד חרדים – אלא חרדים נגד חרדים. בכל אופן תשפ"ג / 2023.

יתד והמודיע כתבו טורים חוצבי להבות נגד. וכך גם באתרים החדשים של החרדים הישנים. ואילו באתרים הישנים של החרדים החדשים כמובן היו בעד.

יום המשפט התקרב, ואברך השאלים שעמד בעין הסערה – הבין שהוא חייב פה עורך דין מומחה, כי במשפט העם הדין כבר הוכרע. והשופטים רק צריכים לנסח את זה ולקצוב את עונשו.

הך! הך! הך! היכה השופט בפטישו.

מהלך המשפט החל. התביעה הציגה את דבריה, ועורך הדין של האברך נדרש להציג את דברי ההגנה.

בדבריו הוא טען שאי אפשר לראות את ההתפרצות הזה במנותק מהמכלול.

מדובר בקהילה שמדירה ומנדה את משפחת י' החל מיום הגעתם.

לא אומרים להם שלום, ילדי השכונה לא מתחברים עם ילדי משפחת י', ואז הוא הוציא צילומי מסך מתוך קבוצת הפייסבוק של הקהילה ושאל:
אתם אלו שאמרתם שטענתם ש"גם אם מישהו לא מתאים לקהילה (נישט פון אונזערע) אסור למרר את חייו כדי שיעזוב" ומה עשיתם? צילמתם אותו בסתר, ואיימתם שתוציאו את ילדיו ממוסדות החינוך – הציבוריים.

וכי זו שכונה שלכם? זו שכונה עירונית לכל דבר, וזכותו של כל אדם לבוא לגור פה.

האם במשך השנה הזו עבר האברך י' על איזשהו חוק?!

כל מה שעשה היה לעצמו. אם הילד לא רוצה לראות סרט זכותו לבקש לחזור הבית. ואם הילדה לא רוצה להתעמל ומכריחים אותו זכותה לבכות.

השתלטתם על המשפחה בכוח. ואתם אלו שטענתם שלכל אחד הזכות לגור בכל מקום ולעשות כל מה שהוא רוצה כל עוד מדובר במסגרת החוק.

האם הבאתם לו פעם עליה בבית הכנסת?! או האם הצעתם לאשתו עזרה אחרי שילדה?!

התייחסתם אליהם כאילו הם אויר במקרה הטוב וכאילו הם זבוב טורדני במקרה הפחות טוב.

והתסכול המצטבר הזה גרם לו להתפרצות. "אדוני השופט, אני אוכל להוכיח את דברי ואת ההתעללות הזו, ומצאתי גם עדים מתוך הקהילה שיוכלו לאשש את דברי. אלא שהם מבקשים להעיד בדלתיים סגורות כדי שלא יבולע להם מפני חברי הקהילה".

פוסטים אחרונים

קבלו עדכונים בפייסבוק

השאר תגובה

אם הגעת עד לכאן, אשמח לחוות דעתך על הפוסט בשתי מילים (לא יתפרסם באתר)